נושאים חמים

לא רק מילקי: בדקנו איך עובדת בגרמניה הטלוויזיה הציבורית וליקקנו את האצבעות

בעוד רשות השידור הישראלית מיטלטלת בין חיים ומוות, ה-ZDF ('הטלוויזיה הגרמנית השנייה') ניצבת בראש טבלאות הרייטינג במדינה, ונתפסת כאיכותית בשוק. בתפריט: הרבה כבוד למסורת המקומית, אבל אפס מעורבות פוליטית ואפס ועדי עובדים

אולפני השידור הדיגיטליים של הרשת במינץ. כל התכניות מצולמות ומשודרת ב-HD, והציוד משודרג מעת לעת (יח"צ , ZDF)
אולפני השידור הדיגיטיליים של הרשת. ZDF (צילום: ZDF)

בעוד רשות השידור הישראלית מיטלטלת בין בניין הכנסת ובין ועדות שמנסות להציל אותה מעצמה ומציפורני הפוליטיקאים, דרמה בהיקף קטן מתחוללת גם בטלוויזיה הציבורית בגרמניה, ה-ZDF. בית המשפט הפדרלי במדינה החליט לאחרונה לבחון את הרכב דירקטוריון הטלוויזיה שלה, אשר מונה שבעים איש, והחליט שיש בו יותר מדי פוליטיקאים. ההחלטה: מספרם יוגבל לשליש בלבד כדי להגביל את כוחם היחסי, והחל מהקיץ הבא הוא יכלול גם נציג של אוכלוסיית המהגרים ואפילו של קהילת הלהט"ב.

"הדיונים על הרכב הדירקטוריון היו מאוד קדחתניים, אבל בימים האלה מושלמת טיוטת רשימת הנציגים ואני מאמין שהיא תאושר בקרוב", אומר לוואלה ברנז'ה בראיון ראשון לתקשורת הישראלית ד"ר פרנק פריילינג, המשמש ב-15 השנים האחרונות כראש המחלקה הבינלאומית של ה-ZDF. "למעשה על פעילות ZDF מפקחים שני דירקטוריונים. האחד הוא אדמניסטרטיבי והוא מתעסק בניהול ופיקוח על סוגיות של תקציב בעיקר, ודירקטוריון הטלוויזיה אשר החברים בו מייצגים את ההטרוגניות של החברה ומפקחים על התוכן. כך או כך לפוליטיקאים, החל מהקיץ הבא, תהיה הרבה פחות השפעה".

פרנק פיירלינג (יח"צ , ZDF/Rico Rossival)
"לכל צד שאליו תסתכל, ישנה תחרות". פרנק פריילינג (צילום: ZDF/Rico Rossival)

ארבעה גופי שידור חולשים על 80% מהשוק

אנשי רשות השידור וציבור הישראלים שמממן אותה יכולים להתקנא לא רק במודל המוכר של ה-BBC הבריטי, אלא גם בזה של השידור הציבורי בגרמניה הפועל ביעילות מרשימה וזוכה לא רק לעצמאות מעסקנות פוליטית מיום הקמתו, אלא גם להצלחה בטבלאות הרייטינג. למעשה, אם ניקח את מפת השידורים הישראלית שבה מובילים שני ערוצים מסחריים ובתחתיתה ניצב השידור הציבורי ונהפוך אותה – נקבל את המפה הגרמנית: בראש הטבלה מובילים שני ערוצי רשתות השידור הציבורי, ה-ZDF ואחריו ה-ARD, והערוצים המסחריים נמצאים מאחוריהם.

כדי להבין איך התפתחה כך הטלוויזיה הגרמנית (או, איפה טעינו) יש להבין את מבנה מפת השידורים המקומית, אשר כמו המבנה הפוליטי, שונה במעט מזה המוכר בישראל. "ה-ZDF (ראשי תיבות של 'הטלוויזיה הגרמנית השנייה', ד.א.) נמצא בבעלות 16 מדינות גרמניה הפדרלית שמחזיקות בו בשם האזרחים, בעוד ה-ARD הוא תאגיד של כמה ערוצים אזוריים, בדומה לרשת וקשת אצלכם שמרכיבות יחד את ערוץ 2", מסביר פריילינג. "כל המודלים של השידור הציבורי בגרמניה הוקמו לאחר המלחמה, והם מבוססים על המודל של ה-BBC הבריטי".

בשביל מה נחוצה יותר מרשות שידור אחת?

"ה-ZDF הוקם זמן קצר לאחר הקמת ARD מתוך רצון לגיוון בשידורים ולמנוע מכך שהערוץ הציבורי יפעל ללא מתחרים. בשוק הגרמני פועלים כיום שני גופי שידור ציבוריים, שני גופי שידור מסחריים, וארבעתם יחד חולשים על כ-80 אחוזים מהשוק. כך שלכל צד שאליו תסתכל, ישנה תחרות".

קלאוס קלדר וגונדולה גאוז, מנחי "הויטה ז'ורנל", מגזין התכנית "הויטה" הנצפית ביותר של הרשת (יח"צ , ZDF/Kerstin Bänsch))
ביותר של הרשת הנצפית ”הויטה” מגזין התכנית ז’ורנל”, מנחי ”הויטה וגונדולה גאוז, קלאוס קלדר (צילום: ZDF/Kerstin Bänsch)

"בשוק הגרמני יש מקום לכל אחד"

בישראל, כאמור, מתחריה של רשות השידור אפילו לא רואים בערוץ 1 מתחרה. שנים של חריגות שכר פרועות ותקצוב לקוי (ומנוגד לחוק) שלא הותיר הרבה כסף לתוכן לעומת אדמיניסטרציה – הותיר אותה כשחקן ללא יכולת להוות תחרות חזקה לערוצים המסחריים. הפוליטיקאים כמובן תרמו גם הם את שלהם, עם התערבות גסה ומינויים פוליטיים בשורות רשות השידור ובמוסדותיה – פעולות שסיאבו אותה מבפנים. עם השנים הלך התקציב ותפח עד שחצה את קו מליארד השקלים בשנה, בעוד התוכן הלך והידלדל.

על היקפי ההשקעה המביכים בתוכן אפשר ללמוד מדו"ח שהציגה הרשות בפני בג"ץ לאחר עתירה שהגישו לפני כמה שנים ארגוני היוצרים. הרשות, שהייתה מחויבת להשקיע בהפקות מקור 36% מהכנסותיה, השקיעה בפועל רק 3%, ובשנים מסוימות אף פחות מזה. ומה המספרים בגרמניה? "בחלוקה גסה אפשר לומר שכ-20% אחוזים מהתקציב שלנו הולך לטובת הוצאות מנהלה, משכורות ואדמיניסטרציה ועוד כ-20% אחוז לסוגיות טכניות של הפצת השידורים. היתר, כ-60%, מושקע ברכישת זכויות שידור בעיקר בתחומי החדשות והספורט ובהפקת תוכן".

זו הייתה אחת הבעיות המרכזיות של רשות השידור, אשר כל הניסיונות לתקן אותה כשלו. איך פועל מנגנון התקצוב אצלכם?

"יש בגרמניה מנגנון מאוד מורכב ומתוחכם שקובע כי גוף עצמאי ובלתי תלוי הוא זה שצריך לאשר את הדרישות התקציביות שלנו. באופן קבוע פעם בארבע שנים רשתות השידור הציבורי ARD ו-ZDF צריכים להציג בפני אותו גוף, שאינו פוליטי, כמה כסף הם צריכים לפרטי פרטים, והתקציב משקף את האסטרטגיה שלהם לשנים הבאות. בהמשך מועברת המלצה לסכום האגרה החודשי, אשר כרגע עומדת על 17.5 יורו, ואז זה עובר לאישור הפרלמנט הגרמני (ה"בונדסראט" המורכב מנציגי 16 המדינות המרכיבות את גרמניה, ד.א.) ורק אחרי שמתקבלת שם הסכמה פה אחד הוא עובר".

חוץ מההכנסות מהאגרה אתם מרוויחים גם מפרסומות. עד כמה?

"ההכנסות מפרסום הם כשישה אחוזים בלבד מההכנסות, זה סכום זניח. יש הכנסות גם ממכירת פורמטים, וכמובן שיש לנו נציגות בפסיטבל מיפ וכדומה במטרה להפיץ את התכנים ואנחנו בשיתופי פעולה עם גופי שידור בעולם - אבל גם הכנסה זו מזערית ביחס לתקציב. הפרסום אגב הוא רק לפני השעה שמונה בערב, זאת על מנת שלטלוויזיה המסחרית לא תהיה תחרות על מכירת זמן הפרסום בפריים-טיים".

ולעומת אותם ערוצים מסחריים, מה תמהיל השידורים שלכם?

"קצת פחות ממחצית זמן השידור שלנו מוקדש למשדרי מידע כמו חדשות ודוקומנטרי, והיתר מתחלק בין בידור, ספורט ודרמה. מטרתנו היא להבטיח שאבני היסוד של הדמוקרטיה הגרמנית יבואו לידי ביטוי בשידורים, ולכן הם מביאים לצופים את כל המידע שהם צריכים ותוכן מגוון. תמהיל התכניות של RTL ושל SAT1 (שני הערוצים המסחריים המובילים בגרמניה, ד.א.) מאוד שונה משלנו. הם משדרים הרבה תכניות ריאליטי, הרבה פורמטים של שעשועונים ובידור, מעט מאוד חדשות ודוקומנטרי, הם כמעט לא מפיקים דרמה מקומית אלא קונים סדרות אמריקאיות".

ומבחינת רייטינג?

"אם תסתכל על הרייטינג של השנה הקודמת תראה שהמשדרים הנצפים ביותר הם כנראה אחד או שניים מהשעשועונים שלנו, ואחריהם משדרי ספורט. משדרי החדשות הנצפים ביותר הן תכניות חדשות הערב שלנו. אבל בשוק הגרמני יש מקום לכל אחד. מלבד הרשתות הגדולות יש בגרמניה עוד 300 ערוצי טלוויזיה קטנים – וגם להם יש צופים. השוק מגוון, בשונה מישראל למשל, שבה יש רק שלושה גופי שידור".

ברשות השידור פועלים יותר משבעה ועדי עובדים, ב-ZDF, מסתדרים עם אפס

רבות דובר על כוחם של הוועדים העובדים ברשות השידור, ולאחריות שיש להם על כשלונה המתמשך. כך למשל הדגים שר התקשורת הקודם, גלעד ארדן, כיצד מנע ועד הטכנאים ברשות כניסה של טכנולוגיות חדשות מחשש לפגיעה במעמדם של חבריו. ברשות השידור פועלים יותר משבעה ועדי עובדים. המקבילים ב-ZDF, מסתדרים עם אפס. "ישנם כמה וכמה איגודי עיתונאים בגרמניה, חלקם מזוהים יותר עם גופי תקשורת מסוימים, אבל אין איגוד ייחודי לעובדים של ה-ZDF", אומר לוואלה ברנז'ה אחר מעיתונאי הרשת, הפרשן הפוליטי של ZDF פרנק בוכוולד. "גם העיתונאים כאן אינם מאוגדים תחת ועד מיוחד להם".

אז איך נעשית התאגדות העובדים?

"יש ארגון עובדים ותיק וגדול בגרמניה שמאגד עובדים מכל רחבי השירות הציבורי, ויש בו חטיבה של עיתונאים. ארגון העיתונאים הגדול בגרמניה הוא ה- DJV (שבו כ-38 אלף חברים, כמחצית העיתונאים בגרמניה, ד.א.) אבל אין לו קשר ישיר אל ה-ZDF".

לבד מפרשן פוליטי ומומחה לכלכלה, בוכוולד הוא גם היסטוריון, ואת הסיבות שביגנן מנגנון השידור הציבורי הגרמני הוא כה יעיל ומשומן – הוא תולה, איך לא, בספרי ההיסטוריה. "חופש עיתונאי תלוי במידה רבה בתרבות הפוליטית במדינה, ולדעתי בגרמניה בעשורים האחרונים העבודה העיתונאית נחשבת לבעלת ערך רב", הוא אומר.

כמומחה להיסטוריה, איך התבסס השידור הציבורי כמנותק באופן כה משמעותי מהפוליטיקה ומפוליטיקאים?

"זה מאוד ייחודי לגרמניה, והסיבות לכך היסטוריות. המטרה של האבות המייסדים של השידור הציבורי בגרמניה, או ליתר דיוק גרמניה-המזרחית בתקופה של אחרי מלחמת העולם השניה, הייתה לשמור על השידור הציבורי רחוק ככל הניתן ממוסדות המדינה ומהממשלה".

תסביר.

"בעידן החשוך של השלטון הנאצי, יוזף גבלס (שר התעמולה של המפלגה הנאצית, ד.א.) ניצל את התקשורת למטרות תעמולה, ולכן היה חשוב מאוד למייסדי השידור הציבורי להרחיק את השידורים מהממשל ככל שניתן. רובם היו בריטים, אגב, ואחד מהם היה יו גרין שהיה בהמשך מנכ"ל ה-BBC בשנות השישים. גרין היה קודם לכן עיתונאי צעיר שהופקד על רה-ארגון התקשורת באזורי הכיבוש בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה".

צה די אף מול רשות השידור
(צילום: מערכת וואלה! NEWS)

"הבעיה ברשות טמונה בשיטת המימון שלה, וזו נובעת מהתערבות פוליטית"

הריחוק מהפוליטיקאים, אם כך, טבוע ב-DNA של השידור הציבורי בגרמניה והוא זה המאפשר לו התנהלות עצמאית, הן מבחינת תוכן והן מבחינה תקציבית – לצד מנגנונים מורכבים הפועלים בשקיפות ציבורית מלאה. כאשר פריילינג נשאל האם סאגת "חוק סתימת הפיות" וניסיון החקיקה הכושל של אופיר אקוניס להגביל הבעת דעות של עיתונאים, למשל, יכולה להתקיים גם בגרמניה – הוא עונה בבטחון גמור: "לא ולא".

מדוע?

"כי השיטה אצלנו היא כזו שההחלטות לא מגיעות בכלל לפרלמנט הפדרלי (הבונדסטאג, ד.א.) אלא מתקבלות בפרלמנט נציגי המדינות (הבונדסראט, ד.א.) והם יכולים רק להסכים על אותם דברים שמובאים בפניהם, כך שאין לפוליטיקאי יחיד אפשרות לשנות שום דבר בעצם. לדוגמא אם הנציג של מדינת סקסוניה או מדינת ברלין מתנגד אז הוא יכול להצביע נגד, אבל אין לו את הסמכות לבצע שינויים בהצעה".

ומה קורה כשפוליטיקאים או אנשי ציבור טוענים, למשל, לייצוג לא הוגן בשידורים?

"יש לנו מוסד של פניות ציבור ואפשר לפנות דרכו לדירקטוריון הטלוויזיה, והוא בוחן את הטענה. אם הוא מוצא אותה נכונה אז הוא מנחה בהתאם את המנכ"ל וההנהלה. בתשעים אחוזים מהמקרים הטענות נדחות".

על מה נוטים להתלונן, אגב?

"עכשיו למשל יש לנו המון תלונות על הכיסוי של סוגיית הפליטים, וכל מיני קבוצות לחץ טוענות לכיסוי נרחב מדי של הסוגיה. דירקטורון הטלוויזיה דחה את כל הביקורת בנושא הזה. מספר התלונות המשמעותיות הוא נמוך מאוד, אולי עשר בשנה".

לסיום, אתה עוקב באופן אישי אחר המשבר ברשות השידור, מה ההתרשמות שלך?

"לא מתפקידי לבקר את התנהלות רשות השידור הישראלית, שאת אנשיה אני מכיר היטב. אבל נראה שהבעיה שלה טמונה בשיטת המימון שלה, וזו בעיה שנובעת מהתערבות פוליטית. אומר לך בכנות שחוסר היציבות של גופי התקשורת בישראל, שמוצעים בכל שנה מחדש למכירה, מעציב אותי ברמה האישית. זו כמובן לא רק בעיה של רשות השידור, גם ערוץ 10 וערוץ 2 סובלים, למשל. כמדינה שהיא כזו נקודה חמה בכל מה שנוגע לחדשות ולפיתוח, לישראל צריך להיות מערכת שידורים מהחזקה בעולם, לא מהחלשה".