נושאים חמים

"כולנו מושחתים? כולנו אוכלי חינם?"

עובדי רשות השידור שנפרדו אתמול מ-235 פורשים, חלקם אחרי עשרות שנים, מבוהלים, מבולבלים ויודעים שחלקם הגדול יתקשה למצוא תעסוקה. "יש עובדים בשיא הפריחה המקצועית, שהתחייבו על משכנתאות, שיש להם ילדים, לאן הם יילכו?", שואלת כרמלה מנשה

עיתונאית קול ישראל, כרמלה מנשה שנבחה להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל. מאי 2014 (יח"צ , מרכז ההסברה – משרד התרבות והספורט)
"האופן שבו אילצו אנשים ללכת הביתה, אין לו אח ורע בשום מקום ובשום ארגון". כרמלה מנשה (צילום: יח"צ)

מהדורת החדשות של הערוץ הראשון הסתיימה אתמול (רביעי) בפרידה מ-235 עובדי הרשות שפרשו בגל הראשון. בינתיים מדובר בעזיבות במסגרת הליך הפרישה מרצון, אולם מרבית העובדים לא ראו ברירה אחרת והעדיפו שלא להמתין לפיטורי ההתייעלות.

במהלך הפרידה בשידור החי, מגיש "מבט" יעקב אילון הסב את תשומת לב הצופים למפיקה הוותיקה של המהדורה, רותי פרנס, שפרשה אחרי 40 שנות עבודה ברשות השידור. "עושים למקום קבורת חמור, זה עצוב וזה לא מגיע לאף אחד", אומרת פרנס לוואלה ברנז'ה. "אני יצאתי עם תנאים סבירים יחסית, אבל יש עובדים עם ילדים, עם משכנתאות שלא יודעים מה הם יעשו. כל העליהום הזה על העובדים היה לא מוצדק. כולנו מושחתים? כולנו אוכלי חינם? אני עבדתי ועבדתי שעות ארוכות וזה עצוב וזה לא הוגן, ההתעללות הזו באנשים שמפחדים, שלא יודעים מה לעשות. איפה נראה דבר כזה שזורקים 1,500 עובדים לרחוב ומביאים במקומם אחרים? כולם לא עובדים?".

הפרידה מהעובדים הוותיקים, שחלקם יתקשו למצוא עבודה, קשה לאלו שנשארים ומנסים בכל זאת לשמור על רצף שידורים. "כל פרידה היא קשה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בפרידה בו-זמנית מכל כך הרבה חברות וחברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוסד הזה, שידע ימים טובים יותר ומי ייתן ועוד יזכה לעדנה מחודשת", כתב אתמול עורך "מבט", אבי מוסקל בבלוג "שולחן עורך". "הפורשים זוכים בוודאות, גם אם לרבים עדיין לא ברור היכן ישתלבו בעבודה, הם יודעים שכעת עתידם בידם. הנשארים, קצתם ממשיכים להתלבט, מקווים שיזכו בזכות ולא בחסד, להיות חלק מהגרעין שממנו יצמח השידור הציבורי החדש".

לממשק בשם עובדי רשות השידור מפגינים (אבי כהן)
"כעת עתידם בידם". עובדי רשות השידור בהפגנות האחרונות (צילום: אבי כהן)

"מה יקרה כשנצא החוצה?"

לא רק בשידורי הרדיו והטלוויזיה נפרדים העובדים שנותרו ברשות השידור מחבריהם, אלא גם ברשתות החברתיות. בכל יום מתווספים שמות נוספים, של עיתונאים, כתבים שדרים חלקם כמו ענת דוידוב ורוויטל עמית, מוגדרות על ידי הקולגות למקום העבודה כחלק מפס הקול של "קול ישראל".

"זה מפחיד, לא יודעים מה יקרה אם וכאשר נצא החוצה", אומר עובד ותיק ברשות השידור. "ובדרך סופגים העובדים את כל היחס, הזלזול, את חוסר הוודאות. מה יהיה בתאגיד? מי יהיה בתאגיד? בינתיים יש תחושה של צער ואנשים שהולכים הביתה".

"יש עצב גדול, תחושה של חורבן בית. הרדיו לא ייראה כפי שנראה עד כה", אומרת הכתבת הצבאית של קול הישראל, כרמלה מנשה, "כל יום עוזב עוד אחד ועוד אחד ואלו אנשים שהם מאבני היסוד של המקום הזה. המצב הזוי, הפרידות כאן, בחצר הרדיו, מאנשים וחברים שאוספים לתוך ארגזים עשרות שנות עבודה. האופן שבו אילצו אנשים ללכת הביתה, אין לו אח ורע בשום מקום ובשום ארגון. יש עובדים בשיא הפריחה המקצועית, שהתחייבו על המשכנתאות, שיש להם ילדים, לאן הם יילכו?".