ערוך ודרוך לומר את כל מה שלא פופולרי

יוסי שריד לא היה פוליטיקאי קל לעיכול. למרות מאור פניו, נגישותו וזמינותו התמידית לעיתונאים, היתה תמיד תחושה שהוא גם בוחן אותך. תחילה בחינה רבה, ובמשך השנים קצת פחות. האם אתה הגון, ישר, אמיץ? או הולך בתלם ומנכש עשבים שקודמיך ניכשו לפניך.

המפגש הראשון שלנו היה לפני 32 שנה, ככתב פוליטי צעיר של גל"צ, הכרתי פוליטיקאי שכבר היה שם דבר. שאפתן, חרוץ ונמרץ שזה עתה עבר ממפלגת העבודה לרצ. השולחן שלו במזנון הכנסת, בימים שהמזנון עוד היה אבן שואבת למפגשים פוליטיים ולידיעות חמות, היה תמיד מבוקש. למצוא שם כסא פנוי היה קשה בשנות ה 80. התקשורת פינקה אותו, ולא בכדי בין ידידיו גם עיתונאים.

אבל הוא ידע גם לכעוס. וכשהוא כעס, זה היה אמיתי ובלתי מתפשר. הוא כעס על הסיקור הפוליטי הצמוד של מאבקיו עם שולמית אלוני, הוא כעס כשפקפקו בכוונותיו ("לא אכנס לממשלה עם ש"ס"), וכמו תמיד את כעסו לא השאיר לעצמו.
אבל שריד, שאיש לא פקפק באומץ ליבו, ידע להעריך אומץ לב עיתונאי. ידע שכמו בחיים הפוליטיים, גם עיתונאים לוקחים לעיתים סיכונים.

הוא הפוליטיקאי הראשון שזיהה את פוטנציאל השבתות בקול ישראל. העורכים משוועים לידיעות, והוא היה מפציץ. שבת ב 2 בצהרים היתה מהדורה חביבה עליו במיוחד, ביודעו שהתגובה שהעביר תשודר במהדורות לא פעם ולא פעמיים. קשה היה לשכנע אותו שגם עיתונאים, לאחר שבוע פוליטי סוער, רוצים קצת לנוח.

כשהחלטנו, מנהל החדשות בגל"צ באותם ימים ספי עובדיה, ואני לרתום את שריד לתכנית הפופולרית "המילה האחרונה" לצידו של מנחם הורוביץ, חטפנו לא מעט ביקורת. "הוא פנסיונר", "עבר זמנו" "הוא קשיש" היו מקצת המילים ששמענו.

אבל מי שהאזין לשריד בימים שני ורביעי ב 11 בבוקר בגל"צ שמע אדם רלוונטי מאין כמוהו. חד, מושחז, כעוס ובקיא עד מאד. הכימיה שלו עם הורוביץ, שבא מבית גידול אחר, ועם המגיש הצעיר דניאל זילברשטיין, היתה מיידית. שריד תמיד בא לאולפן מוכן עם שלל דפים כתובים בכתב ידו, ערוך ודרוך לומר את כל מה שלא פופולרי.

קולו היחודי, המרגיז והמוכיח, יחסר.

יהי זכרו ברוך.