נושאים חמים

הכירו את יפעת גליק

"אני זוכה לחופש עיתונאי ולגיבוי מוחלט", אומרת ללא היסוס כתבת התחקירים והמגזין ב"יומן" שמתארחת השבוע במדור ומשאירה פתח לאופטימיות. ולמי מהמתחרים היא מפרגנת?

יפעת גליק (ניב אהרונסון)

(צילום: ניב אהרונסון)

גיל: 33, נשואה לאביעד ואמא של יובל, בן שנתיים.

מה בעצם אני עושה: תחקיר עיתונאי יכול להתחיל בכל סיטואציה: פגישה עם מקור, הודעה מעניינת בפייסבוק, מייל אנונימי או שיחה מקרית בשטח. כבר היו מקרים שבהם קיבלתי טלפון בחצות ממישהו שמספר משהו שהופך לי את הבטן, ואני עוזבת הכל באותו רגע ונוסעת עם המצלמה הקטנה שלי רק כדי לשמוע. פשוט כי לא מסוגלת אחרת. הסקרנות חזקה אצלי יותר מכל.

לרוב מדובר במידע שיוביל אותי לשומקום, אבל סומכת על תחושת הבטן שלי, שתרמוז לי מה יהיו מקצת המקרים בעלי הפוטנציאל להמשיך איתם לשלב הבא. אחדים מן התחקירים יבשילו תוך שבועות, לאחרים ייקח חודשים ארוכים. אפילו שנים. זוכרת, למשל, איך בתחקיר "יומן" על התעללות מינית שעברו ילדי אומנה, הלכתי חודשים בין צעירות שרצו לספר אבל פחדו לבטוח. בתחקיר אחר שערכתי לפני כמה שנים חיפשתי חודשיים אחר קלטת של הפרופ' יהודה היס מתוודה בקולו בפני אנתרופולוגית, שלקח ללא אישור איברים מחללי צה"ל, עובדים זרים ופלסטינים. התחקיר על הטיוח לכאורה של תאונת הדרכים, שבה נהרג הנער גל בק ז"ל, לקח שבועות אינטנסיביים של עבודה מהרגע שתיק החקירה הגיע לידינו. בימים אלה, אגב, מחכה בקוצר רוח להחלטת הפרקליטות האם יוגש כתב אישום נגד הנהגת הדורסת. עדיין לא איבדתי את האמונה שהצדק ייצא לאור.

עם הזמן למדתי לרסן את הרצון המידי שלי בסיפורים ולא לפחד מההמתנה כי אחריה מגיעים תחקירים הישגיים, שעשויים להביא לשינוי אמיתי. והרי זו השאיפה של כל עיתונאי.

השכלה: בי איי כללי, התמקדות במדעי החברה והרוח מהאוניברסיטה הפתוחה. סיימתי את התואר הראשון אחרי ש"מרחתי" אותו עשר שנים, בזכות העורך אלון מזר שהפציר בי שוב ושוב לסיים כבר את מה שהתחלתי.

תפקידים קודמים: לפני שהגעתי ל"יומן" של הערוץ הראשון, הייתי חלק מצוות מגישי וכתבי תכנית התחקירים "360" של הזכיינית "רשת" בערוץ 2. לשם הגעתי ישירות מתפקיד כתבת ב"אולפן שישי". עוד קודם הייתי עיתונאית במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות" וכתבתי בעיקר למוסף לשבת וכן לשבעה ימים.

בצבא שירתי ככתבת צבאית בבטאון חיל האוויר ובחופשת השחרור התקבלתי לתכנית כלבוטק, בערוץ 2. את ההחלטה להיות עיתונאית קיבלתי בגיל 13, אחרי שהזדמנתי במקרה לטלויזיה הקהילתית במקום מגוריי – קרית ים, ונשארתי. עד אז כתבתי לעצמי סיפורים ושירים למגירה ופתאום מצאתי צעירים - אבל בעיקר פנסיונרים - בדיוק כמוני, שרצו לצאת לשטח. כנערה, כשהבנתי שהמקצוע הזה מושך אותי חיפשתי כל מקום אפשרי בתקשורת לעבוד בו אבל לא היו לי קשרים ולא היה לי במי להיוועץ. הצלחתי איכשהו לשכנע עורכת במקומון של הקריות לכתוב שם. אחר כך גם התקבלתי ל"מעריב לנוער" ולמשך תקופה הגשתי פינה ב"רדיו חיפה" ושימשתי תחקירנית בתכנית הנוער המיתולוגית "קלפים פתוחים".

חיים ריבלין (יח"צ)
לא מפספסת. חיים ריבלין (צילום: יח"צ)

מי פתח לך את הדלת לתעשייה: בחופשת השחרור שלי מהצבא לא טסתי לדפוק את הראש בהודו ובמקום זה נסעתי לחפש את עצמי באולפני הרצליה. בלי קשרים אבל עם תכנית חומש: נחתתי קודם בחדר של גולן יוכפז, שערך את התכנית ואז בחדרו של רפי גינת במערכת "כלבוטק". מסרתי קלסר כחול קטן וחובבני למדי שהכנתי מראש עם כתבות שלי ופחות או יותר אמרתי שאני לא הולכת. זוכרת עד עכשיו כמה התרגשתי וכמה התאמצתי להסתיר את ההתרגשות. רפי שאל איך בדיוק אני מתכוונת לנסוע למשימות עיתונאיות עם מצלמות נסתרות בכל רחבי הארץ בלי מכונית. הבטחתי שאעבוד הכי קשה שאפשר. הוא אמר לי להגיע לישיבת מערכת ביום ראשון.

אחרי שלוש עונות שבהן הייתי תחקירנית בכלבוטק ולא הפסקתי לנדנד שייתנו לי הזדמנות להיות כתבת – רפי גינת וגולן יוכפז שוב פתחו את חריץ הדלת ונתנו לי צ'אנס להכין כתבות. עבדתי שם במשך חמש עונות. רק במבט מפוכח, אחרי שנים, אני מבינה כמה הרבה למדתי מהם בתקופה ההיא על עבודה קשה סביב השעון, על התנהלות מקצועית, על אהבת המקצוע. ועל כך, שלהיות נודניקית – זה משתלם.

איפה את בעוד 5 שנים: היכן שאהיה, מקווה לעבוד קשה על תחקירים חברתיים משפיעים. נכון לעכשיו מערכת ה"יומן" בערוץ הראשון היא כל מה שיכולתי לבקש לעצמי. אני זוכה לחופש עיתונאי ולגיבוי מוחלט מצד ראש חטיבת החדשות יורם כהן ועורך היומן אורי לוי, שלא נרתעים משידור תחקירים עיתונאיים ומעניקים להם במה טלוויזיונית מכובדת. זה ממש לא מובן מאליו והתמזל מזלי לפגוש בעורכים כאלה.
השידור הציבורי יקר לליבי וכולי תקווה שבעוד חמש שנים התאגיד החדש יצליח לצבור תאוצה ולהעניק לצופים שידור איכותי, חצוף וצעיר הפועל ללא פוליטיקות וללא כוחנות. ואם זה יהיה המצב – אשמח עד מאוד לקחת בו חלק ולהמשיך לצד התחקירים, גם באתגר ההגשה המעניין. הכי מקווה שבעוד חמש שנים מהיום אמשיך לרעוד מהתרגשות לפני כל שידור, ולהתייחס לכל תחקיר ביראת קודש, וכאילו הוא הראשון שעשיתי בחיים.

מה אוכלת לצהריים: ביום שבו הפכתי לאמא הפכו ארוחות הצהריים למשהו שצריך לסיים אותו מהר-מהר כדי להספיק את כל המטלות ולהיות עם הבן שלי כמה שיותר. לכן הייתי שמחה לספר על ארוחות גורמה ארוכות אבל לרוב מדובר בפלאפל בפיתה או לחלופין בשקשוקה בפיתה.

פרגני למתחרים: אני גאה בקולגות מה"יומן" על כך שלמרות התנאים הלא פשוטים של החודשים האחרונים, וחוסר הוודאות, כולם מלאי רוח לחימה ותשוקה בלתי מתפשרת לעשייה עיתונאית. רוממה, בניגוד לתדמית שלה, היא כבר מזמן לא גברת זקנה. בינתיים "נולדו" לה נכדים צעירים ובועטים שכמהים לעשות חדשות טובות. למשל, כתבת המשפט תמר אלמוג, הכתבים הצבאיים אמיר בר שלום ואלירן טל, כתבנו המדיני יאיר ויינרב, והכתב בכנסת דניאל אופיר – חרוצים, מוכשרים ומביאים פייט. לצד הצעירים, שמחה שיש גם אנשים רבי ניסיון מאחורי הקלעים להיוועץ בהם כמו אורה מימון, מנהלת מחלקת עורכי וידאו וכן עם אנשי הניומדיה המוכשרים".

בערוצים המתחרים: עורך "עובדה", איל גונן, (לקח חופש מהעונה האחרונה), גאון בעיניי. הסיפור האחרון של עמרי אסנהיים, ניתאי אלבוים ורויטל חובל. מ"עובדה" על המכון לרפואה המשפטית – עבודה עיתונאית גדולה. את הכתבות של בן שני, "עובדה", ערוץ 2, לא מעזה לפספס. גם לא את התחקירים של חיים ריבלין מחדשות 2. אבנר הופשטיין, גל"צ, מצוין. אוהבת את כל תחקירי רביב דרוקר הנוקבים ב"המקור" של ערוץ 10.