נושאים חמים

הדיבר ה-11: לא תשא את שם חופש הביטוי לשווא

הטענות שנשמעות על כך שהחלטת הרשות השנייה שלא לאשר לערוץ 10 להאריך את מהדורת החדשות הגיעה כניסיון מצד רה"מ להחליש את הערוץ, נגועות בפופוליזם ואינן סבירות. עד שהמחוקק לא יקבע איזונים חדשים ונכונים יותר, אין מה לבוא לאיש בטענות. דעה

יונית לוי ותמר איש שלום (אתר רשמי , חדשות 10)
נשיאת חופש הביטוי לשווא. יונית לוי ותמר איש שלום (צילום: חדשות 10)

איך יודעים שאנחנו נמצאים בתקופה מוזרה מבחינת דפוסי צריכת התקשורת שלנו? כשבאותו שבוע שבו נטפליקס מודיעה באופן חגיגי שהיא משיקה את שירותיה בישראל, הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו מחליטה שמהדורת החדשות של ערוץ 10 תהיה שעה בדיוק ולא שעה ועשרים דקות.

גולן יוכפז, מנכ"ל חדשות 10, צייץ שמדובר בהתערבות בוטה ומסוכנת וסכנה לזכות לחופש ביטוי. אחרים קראו ליו"ר הרשות השניה אווה מדז'יבוז' "האישה שרוצה לסתום לתמר איש שלום את הפה". הרשו לי לחלוק על ההיסטריה.

הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו פועלת מכוח חוק. החוק מסמיך אותה לקבוע את אורכן של מהדורות החדשות. כל עוד החוק איננו משתנה, מה לנו כי נלין על הרשות או נטען שהיא סותמת פיות. מי שקורא לרשות לא לעשות שימוש בסמכויות הרגולטוריות שלה, לא להחיל את החוק והכללים – עושה מעשה בעייתי. לפי הלך מחשבה כזה הרשות יכולה להתעלם גם מהעובדה שיש פרסום סמוי בטלוויזיה ולהפסיק לאכוף אותו, כי יש מי שחושב שאחרת השוק יקרוס; ומועצת הכבלים והלוויין צריכה לאפשר לערוץ 20 לשדר חדשות בניגוד לכללי הרישיון שלו כי אחרת אין פתחון פה לתקשורת ימנית בישראל. אפשר להתווכח על הכללים, אבל הקריאה צריכה להיות לתקן אותם ולא להפסיק לאכוף אותם.

לכן אני חושבת שבמידה רבה האמירות האלה הן נשיאת שם חופש הביטוי לשווא. החוק עצמו קבע איזונים בין הזכות לחופש ביטוי במובן מוחלט, לבין האינטרסים הציבוריים שבעיניו מקדמים את הזכויות התקשורתיות של הציבור – והכל בתוך משטר של זיכיונות ורישיונות. יש להודות ביושר: תעשיית התקשורת המסחרית משקפת די אן אי מעורב של כסף וזכויות ביטוי. העניין הוא שצריך ביושר להפריד בין צנזורה במובן האמיתי שלה, לבין הצורך בכפיפות לכללים מוסכמים ועמידה במחוייבויות – כספיות או תוכניות. מי שטוען עכשיו שיש כאן צנזורה של חדשות, מתעלם מכך שייתכן שלפחות אחת הסיבות להארכת המהדורה נוגעת לניסיון להעשיר את קופתן של חברות רכש המדיה.

ערוץ 10? הוא לא אמר כלום בזמן מתן הרישיון

סליחה על הכניסה לדקויות רגולטוריות, אבל ראוי להזכיר שערוץ 2 וערוץ 10 נראים על מסך הטלוויזיה זהים לגמרי אבל למעשה אמורים להימצא תחת משטר שונה בתכלית. ערוץ 2 נמצא במשטר של זיכיון, שכל משמעותו כפיפות לפיקוח חודרני ואישור מראש של לוחות שידורים, כללים וכללי-כללים הנוגעים לסוגות וספירת דקות ושקלים של השקעה בכל סוגה. כל משמעות המעבר לרישיון של ערוץ 10 היתה אמורה לייצר משטר פחות חודרני, "נגיעה רגולטורית קלה", ובוודאי שלא וויכוחים מהסוג של הארכת מהדורת החדשות.

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא שוב הדגמה מצויינת לטנגו המלוכלך והדו כיווני של הון שלטון זיכיון- רישיון. כאשר ערוץ 10 קיבל את הרישיון לפני מספר חודשים היתה העמדת פנים מצד כל השחקנים: הרגולטורים והערוץ עצמו. הרשות השניה השאירה את כללי הזיכיונות החודרניים כמעט אחד לאחד, למרות המעבר לרישיון. מדוע עשתה זאת? כי אחרת איך יצדיקו את כמות כוח האדם שיש שם, ואיך יהיה טעם לקיומה של הרשות עצמה, ואיך ימשיכו לדווח בעיתונים על חברי מועצת הרשות - עם תמונות כמובן?

אני חייבת להודות שהטענות שנשמעות ביומיים האחרונים לגבי כך שההחלטה על אורך מהדורת החדשות הגיעה כניסיון מצד ראש הממשלה ושר התקשורת להחליש את הערוץ, או ככניעה של רגולטור ללחץ פוליטי כזה – הן טענות לא סבירות. מה שיותר סביר הוא שהרגולטור פשוט רוצה להשאיר יותר כוח לעצמו. רגולטור שבוי, אבל לא זדוני. לא אינטרס פוליטי, גם לא אינטרס מסחרי. סתם אינטרס עצמי.

ערוץ 10? הוא לא אמר כלום בזמן מתן הרישיון, למרות שהכתובת היתה על הקיר - כל כך רצה לקבל כבר את הרישיון. כך יצא שערוץ 10 קיבל בעצם זיכיון במסווה של רישיון, והרשות השניה השאירה המון כוח מיותר בידיים של עצמה. הכוח הזה משמש אותה עכשיו לנסות וליישר את השוק בין שני שחקנים שלא אמורים להיות שווים – ערוץ 2 וערוץ 10. וכמובן, ערוץ 10 ששתק אז - בוכה עכשיו שסותמים לו את הפה.

עכשיו 2016, נטפליקס כבר כאן!

כמה מפתה לומר, עכשיו 2016, נטפליקס כבר כאן ולמה בכלל צריך פיקוח על טלוויזיה בעולם של סטרימינג. אבל האמת היא שעדיין צריך פיקוח. צריך רק למקד את התכליות החשובות שלשמן הפיקוח מתקיים: מניעת הטעיית הציבור, שצריכה להתבטא בעיקר בסימון של פרסום סמוי ותוכן שיווקי. הבטחה שתהיה השקעה מספקת בסוגה עילית כדי לשמר תרבות ישראלית, כי בתחום האודיו-וויזואלי הפקות מעולות הן יקרות ולא תתקיימנה בצורה מספקת ללא כפיה רגולטורית. וכמובן - שמירה על תחרות הוגנת בשוק הבעייתי הזה של "תוכן עיתונאי" או חדשות. כמו תמיד, בשוק הקטן שלנו פלורליזם של תוכן צריך להתקיים, אבל הצפת השוק תגרום להחלשת כלבי השמירה של הדמוקרטיה.

איך יוצרים איזונים נכונים? כנראה שבשיטה כמו שלנו צריך יהיה להמשיך ולהסמיך רגולטורים שונים לעשות את המלאכה. החכמה היא לייצר רגולציה שמחיריה אינם גבוהים, שהעוסקים בה אינם דואגים לעצמם לפני דאגה לציבור ולשוק. האם זה אפשרי? שאלה טובה.

* ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר משמשת כמנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטיים וכראשת התוכניות ממשל פתוח ורפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה