אין נאווי בעירו: כשהשמאל מתבכיין כמו הימין

תגובות הפאניקה של חלקים נרחבים בשמאל (כולל שורה לא-מבוטלת של עיתונאים) לתחקיר של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אשר תיעד פעילויות פסולות של גורמים בארגוני זכויות אדם בשטחים הפכו לרגע את הקערה על פיה. הן הזכירו לי את כל הפעמים בהם גורמים מימין אמרו לי את המשפט "אבל את זה אתם לא תפרסמו כי זה פוגע בשמאל...", ואת כל הפעמים בהם ניסיתי לשכנע את הדוברים שהאג'נדות האידיאולוגיות שלנו לא מכהות את הגן העיתונאי, גם כאשר הוא מופנה שמאלה. האם טעיתי?

נזכרתי השבוע בדיאלוג שהיה לי עם כמה מחבריי בבחירות האחרונות, כאשר טענתי שהופעותיו של בוז'י הרצוג מביכות ועלולות לגרום למפלתו. התגובות הנזעמות או הנוזפות התחלקו לשתיים: חלק פשוט בחרו לציין, בתהליך הזרה תמוה, ש"אני דווקא ראיתי שהרצוג בטוח בעצמו ושולט במסר", אחרים הסכימו איתי, אבל כעסו שאני מצטרף לאלה ש"גורמים נזק למועמד שלנו". גם הזעם על דיין ואסנהיים בתגובות מקהלה עלולות להזכיר את שלושת הקופים המעדיפים לא לראות, לשמוע או לדבר על האמת, אם היא אינה מסתדרת בשורה אחת עם האמונות שלהם.

בדרך כלל אנו נוטים לזלזל בתגובות הימין האוטומטיות בנוסח "מדובר בקומץ של..", "זה מקרה בודד שאינו מייצג..." וכו'. לא בכדי אנחנו מזלזלים: "הקומץ" תפס הרבה יותר מדי אומץ בשנה האחרונה. אבל צריך לשפשף את העיניים חזק חזק, כמעט עד דמע, כדי להאמין שגדעון לוי אשכרה מטיח באילנה דיין באולפן ש"איפה כל הדברים האחרים שהארגונים האלה עושים", וגם "הראתם מקרה אחד שאני מגנה כמובן". תנועות הידיים הכעוסות הם ידי לוי, אבל הקול דומה לקולם של הפוליטיקאים מימין המבקשים "לא לשפוך את דמו של מחנה שלם".

לוי זנח לרגע את המצווה העיתונאית המרכזית המנחה את כולנו, ואותו במיוחד: איננו מדווחים על הנורמלי, השפוי, הנורמטיבי. 100,000 איש יצאו לעבודה והגיעו בשלום זה לא ניוז. גם לסילבן שלום ישנם "דברים אחרים" שאפשר לדווח עליהם, וגם ליינון מגל לצורך העניין. לוי העיתונאי לא מדווח על מתנחלים שוחרי שלום, שלווה ואחווה, המקיימים שכנות תקינה, אלא על הקיצוניים והמופרעים שבהם, וטוב שכך. מדוע הוא מלין על דיין כשהיא עושה את מלאכתו-במהופך?

אינני מבקש להגן על אסנהיים ודיין במקרה הזה. בין הטענות שנשמעו נגדם היו גם מוצדקות או לפחות ראויות לדיון. למשל, מדוע לא בדקו מה באמת קרה לסוחר הקרקעות? מדוע התמסרו לתיעוד-מטעם ולא ניסו לתעד את המשך התהליך גם בעצמם? מדוע לא חקרו את מקורות המימון של ארגון "עד כאן" וקשר אפשרי עם השלטונות? אלו טענות רלוונטיות לדיון ציבורי.

אבל לטעמי, עם או בלי הויכוח על איכויות התחקיר, חשוב להגן על זכותם של אסנהיים, דיין ושאר העיתונאים לבחון את הנאווים בכלים עיתונאיים ללא שיקולי "המחנה". העובדה שגדעון לוי סתם "מגנה" את נאווי, שניה אחרי שהוא מספר בגאווה איך נסע איתו "בטנדר" לחפש עוולות, מדאיגה קודם כל מבחינה עיתונאית. העובדה שיותר עיתונאים הזדהו בגלוי עם לוי מאשר עם דיין מטרידה כפליים.

התיעוד של נאווי ושל עוזרו מ"בצלם" מוצדק עיתונאית ממספר סיבות, גם אם אינו בהכרח מקרה מייצג או מושלם. הראשונה שבהן טריוויאלית להפליא: יש תיעוד. העובדה שהתיעוד בוצע בידי גורם אחר אינה הופכת אותו ל"תוכן שיווקי" כפי שניסו פעילי שמאל להציגו. כולנו משתמשים בתיעודים של אחרים, ואין לאף אחד מאיתנו יכולת לתעד הכל בעצמנו. בשביל זה יש מקורות שמתעדים עבורינו. הם מקליטים את הבוסים שלהם ומצלמים ישיבות וזאת פרקטיקה עיתונאית מקובלת. המבחן הוא האם התיעוד אותנטי.

השניה היא המחשבה המפחידה שיתכן שהזעם (המוצדק) על עוולות הכיבוש עלול לבוא לעיתים על חשבון מוסר והגינות. מבחינה זאת, תיעוד של סיטואציה מורכבת מחדד עוד יותר עד כמה המצב בלתי אפשרי, ומשרת גם את ארגוני השמאל עצמם, שחייבים לבחון את גבולות הפעולה שלהם, ואולי לא תמיד עושים זאת מספיק. בעיני הצופה עולה החשד כי היו פעילים שהכירו את "נאווי הצבעוני" כפי שניסו להגדירו בשבוע האחרון (מעניין איך היינו מגיבים על הגדרות מקלות כמו "בן-גביר השובב") אך בחרו להתעלם מהצל הכבד שמטילה אישיותו עליהם ועל צידקת פעילותם, לטובת "מעשיו הטובים". זאת צביעות מהסוג שלא היינו מקבלים מהימין.

אני נוטה להאמין שטענת השמאל (וחלק נכבד מהברנז'ה) לפיה נאווי הוא מקרה קיצון יחידני ושחצני שאינו מייצג את רוב פעילי זכויות האדם היא נכונה. אבל אפילו כאן, התגובה העיתונאית והפוליטית המקלה ראש בממצאים ללא בדיקה (בבחינת "אנחנו מגנים אבל.... ") מעלה חשד לאיפה ואיפה מוסריים. ועיתונאיים.

* הכותב הוא ראש דסק התחקירים בגלי צה"ל