דונלד טראמפ: אותנטי או מכור לטלפרומטר

דונלד טראמפ שועט בדרכו למועמדות מטעם המפלגה הרפובליקנית. עדיין שום דבר לא סגור, אבל מה שברור הוא שיש במערכת הנוכחית שני מועמדים בלתי צפויים בעלי פופולריות מפתיעה. ברני סנדרס ודונלד טראמפ.

איך הצליח טראמפ לסחוף קהלים כל כך גדולים? החלטתי לבדוק את זה, לא כי אני מתומכי טראמפ (אני לא, למען הסר ספק), אלא כי עניין אותי להבין האם ישנם דברים שטראמפ עושה כדובר, התורמים לפופולריות שלו. והעיקר, האם יש דברים שמרצים, מנהיגים ומנהלים יכולים ללמוד ממנו. בעבודה שלי עם מנהלים אני אוהבת לצטט את פיקסו שאמר משהו כמו "אמנים טובים מעתיקים, אמנים דגולים גונבים". האם ישנם דברים שטראמפ עןשה כדובר שנוכל ללמוד מהם, ואולי אפילו לנסות בעצמנו?

ג'ימי פאלון שאל את טראמפ בראיון איך זה שהוא מצליח לדבר בלי דפים ובלי טלפרומפטר. זה מסמל משהו שלדעתי מייחד את טראמפ בקרב אוהדיו היא התחושה שהוא אותנטי יותר ופחות מחושב ומתוסרט מפוליטיקאים אחרים. בשנים האחרונות הכנתי יותר ממאה דוברים לכנסים הבינלאומיים של TED ואני רואה כיצד הפורמט הזה משפיע השפעה עמוקה על האופן בו אנחנו כקהל רואים את מי שמדבר מולנו. דוברי טד עומדים ללא דפים (בדרך כלל) והדוברים הטובים במיוחד מדברים איתנו בטון ושפה של שיחה יומיומית, בגוון אישי מאוד ובאופן פשוט ונגיש.

מבחינות רבות, טראמפ עושה אותו הדבר. וגם ברני סנדרס. שניהם לא נראים או נשמעים כ"פוליטיקאים". ומסתבר שכנראה שהקהל צמא לכך, בלי קשר למסרים שמועברים. טראמפ משתמש בשפה מדוברת ופשוטה. יש הטוענים בוטה. המסרים שלו חדים, ברורים וקצרים. הוא מבין שאנו חיים בעידן של הצפה במסרים, בו כדי שמסר "יצוף" בתוך הרעש, הוא צריך להיות פשוט, חד וגם יוצא דופן. בעידן בו הרצאות טד של 18 דקות כבר נחשבות "ארוכות", טראמפ יודע להעביר מסר פשוט, קצר וישיר, בשפה מדוברת.

אחד הטיעונים נגד טראמפ הוא שהוא שטחי ואין לו ניסיון או ידע מעמיקים ורלבנטים. אבל טראמפ עושה משהו שמורה מיתולוגי שלי לתיאטרון, יגאל עזרתי, לימד אותי לפני שנים. הוא "הופך את הדפקט לאפקט". הוא לא מתיימר, לא מנסה להסתיר, לא מנסה לזייף עומק או ידע. שפת הגוף של טראמפ גם היא מרגישה אותנטית. אנחנו רגילים לפוליטיקאים שלא פעם תנועות הידיים שלהם נראות מבוימות. אני מאמינה ששפת גוף הופכת להיות "שקופה" כשהיא טבעית, אותנטית ומחוברת לדובר ולתוכן. אצל טראמפ התחושה המצטברת היא שהאדם שמדבר אלינו בנאום, בראיון טלוויזיוני, הוא - לטוב ולרע - אותו אדם שידבר אלינו בפגישה אישית וחברית.

לא רבים הפוליטיקאים והמנהיגים שמצליחים להעביר את התחושה הזאת. זה מצריך דיבור ישיר אלינו, קשר עין עם הקהל ונתינת מלוא תשומת הלב לקהל, זה מצריך פחות טון של "נאום" (ראה מרטין לותר קינג) ויותר טון של שיחה (ראה דוברי טד. וגם ביל קלינטון), זה מצריך מסרים מדוברים באותה שפה שמשמשת אותנו בשיחות יומיום. זה מצריך חיבור ברור של הדובר למה שהוא אומר, לא רק למילים שבטלפרומפטר.
ואכן התשובה של טראמפ לשאלה איך זה שהוא לא קורא את הנאומים שלו, טומנת בחובה, אולי, חלק מסוד הצלחתו. הוא ענה שמי שקורא לא יכול לראות את תגובות הקהל. אמנם זה סיכון, כי כשלא קוראים עלולים לטעות, אבל לדעתי הסיכון בהחלט שווה.

אנחנו כבני אדם רוצים מנהיג שמסתכל לנו בעיניים, שמדבר לא אלינו אלא איתנו. אני רואה את זה מדי יום, אם זו מנכ"לית, דובר טד או מדען בכנס. הדוברים לא פעם מתמקדים בחשש לטעות בטקסט. אבל מעולם לא קרה ששמעתי מישהו אומר "ואו, הדוברת הזאת היתה מעולה, היא לא טעתה בטקסט" או "איזה מנהיג סוחף, הוא יודע לקרוא טקסט בצורה מדוייקת....". מה שחשוב לנו, כבני אדם, זה שמולנו נמצא מישהו שרואה אותנו, ושאנחנו יותר חשובים לו מהטקסט שלו. בסופו של דבר, אנחנו לא זוכרים רעיונות מורכבים ופרטי פרטים של טקסט. אנחנו זוכרים רעיון מרכזי, סיפור, נתון דרמטי, וכל זה כשהדובר מחובר אלינו, לתוכן שלו, ונותן לטון ולשפת הגוף להביע את הרעיונות באופן טבעי.

* אביגיל טננבאום היא מאמנת הדוברים של טד העולמי.
טננבאום תיפתח את ועידת מפיק –הועידה האזורית של עולם ההפקות והאירועים הבינלאומיים שתתקיים ביום שני בביתן מס 2 בגני התערוכה בתל אביב.