נושאים חמים

דברים שרציתי לומר; אילנה דיין עורכת את וואלה ברנז'ה

מגישת "עובדה" נעתרה לבקשת וואלה ברנז'ה לשמש כעורכת אורחת של המדור השנה, עם שינוי אחד קטן: במקום לכתוב "טור פותח" היא החליטה לכתוב מכתב. ככה, מהלב. לכל מיני אנשים שלא יוצא לה לדבר אליהם פנים אל פנים. לחלק מהם קוראים מירי רגב

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
אילנה דיין (ראובן קסטרו)
אני מכירה את התחושה הזאת, מירי. אילנה דיין (צילום: ראובן קסטרו)

אהלן חברים,

הזמינו אותי, אז באתי, על תקן "עורכת אורחת" לחגים, ויחד עם החבר'ה כאן, בוואלה ברנז'ה, נסינו להרים פרויקט חגיגי, כמו שנהוג בעונה הזאת של השנה. אפילו כיבדו אותי ב"טור פותח", וחשבתי שאני מעדיפה לכתוב מכתב. ככה, מהלב, לכל מיני אנשים שלא יוצא לי לדבר אליהם פנים אל פנים רוב ימות השנה.

קודם כל, שלום לך, השרה מירי רגב, היה טוב לראות אותך בטקס פרסי אופיר, לפני כמה שבועות. לא יצא לנו לדבר בסוף הטקס, היה קצת בלגן, את יודעת. אבל הבטתי בך מהצד, כשעמדת שם על הבמה. בזת ליושבים באולם, והם בזו לך בחזרה. נהוג לחשוב שאת נהנית מכל רגע, מתכננת מראש את השערורייה, ורצה לקטוף כותרת ולראות איך מריעים לך בקבוצות הוואטסאפ של הליכוד. אבל אני הסתכלתי עלייך מפאתי הבמה, וראיתי גם משהו אחר. אנחנו בערך בנות אותו גיל, אף אחת מאיתנו לא נולדה עם כפית של כסף בפה (אני אמנם לא מזרחית, אבל גדלתי בדרום ת"א, זה גם נחשב, לא?). כל מי שמשך את עצמו בשרוכי נעליו, בטח בשרוכי נעליה, מתה מפחד, רוב הזמן. הנה עוד רגע יגלו שהכל היה בלוף אחד גדול, עוד רגע זה נגמר, זורקים אותי הביתה, ימצאו מישהו אחר תוך דקה.

אני מכירה את התחושה הזאת, מירי, ואני יודעת שאת מתה להצליח, ואת ההצלחה את קוצרת מחוץ לברנז'ת היוצרים. אבל אני גם יודעת שעמוק בפנים את לא נהנית שם, מול קריאות הבוז והשריקות. ואולי בזכות זה תסכימי סופסוף לשמוע, את מה שניסיתי לומר לך שם מעל הבמה: יש לך תפקיד בשדה התרבות, והוא לא תפקיד הקומיסרית. יש לך תקציבים וכוח, ואפשרות לסבסד, ויש לך חובה לתמוך בתרבות, בתיאטרון, בקולנוע, לא למרות שהם בועטים בממלכה, אלא דווקא בגלל שהם עושים את זה. בגלל שכאלה אנחנו, או לפחות רוצים להיות: חברה רועשת, גועשת, שיש לה את היכולת להכיל קולות מכל כיוון. גם הקולות שחסרים, לטעמך, גם הקולות שפחות קולעים לרצונך. אבל בעיקר על מקומו של השלטון בזירה הזאת חייבים לדבר: את שם כדי לאפשר, לא כדי לבלום או לצנזר. וכן, "חופש הביטוי" הוא גם "חופש המימון": אין להקת מחול או תיאטרון שוליים שישרדו בלי סובסידיה. כשאת סוגרת להם את הברז, את סותמת להם את הפה. ככה פשוט, ככה עצוב.

מירי רגב באופיר 2016 (יותם רונן)
את סותמת להם את הפה. ככה פשוט, ככה עצוב. מירי רגב, בטקס פרסי אופיר (צילום: יותם רונן)

איך הפוליטיקה קילקלה את החגיגה

האמת היא שהיה די מייאש להיות שם, בסוף הטקס החגיגי באשדוד; לראות את נועה קולר, הכוכבת המדהימה של "לעבור את הקיר", עומדת עם בעלה מחוץ לאולם, מחבקת את הפסל שקיבלה (פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, בסירטה של רמה בורשטיין), ולא מצליחה להבין איך הפוליטיקה קילקלה לה ככה את החגיגה.

גם לה אני כותבת את המכתב הזה, גם לכל האנשים שרואים את הקולנוע של נועה ושל רמה, ושל עלית זקצר ("סופת חול"), ושל מני יעיש ("אבינו"), ושל אמיל בן-שמעון ושלומית נחמה ("ישמח חתני"), גם למי שצופים במה שאנחנו עושים ב"עובדה" ובתכניות אחרות. למי שכועס, חושד, בטוח שמדובר בחבורה של עוכרי ישראל שכבר שנים מתפרנסים מהרעלת בארות. אני יכולה לדבר בשם עצמי, גם בשם חבריי ב"עובדה", אולי גם בשם רבים מחברי העיתונאים. אנחנו פה בשביל לספר את מה שנדמה לנו שכולנו חייבים לדעת. ואנחנו משתדלים לעשות את זה ביושר.

הליין אפ של אילנה: אז מה יש לנו

אחרי החגים נתחיל עונה חדשה של "עובדה", והתקופה הזאת, בישורת האחרונה, היא אולי הכי מלחיצה בשנה. יש רף ציפיות שצריך לעמוד בו, יש סיפורים רגישים, קשים, שצריך להגיש אותם נכון ומדויק.

ויש אקלים לא פשוט, כידוע, גם בציבור, גם בצמרת, אקלים שלא תמיד מקדם בברכה את נושאי הבשורות הרעות.
אמנון אברמוביץ, עמית וחבר ותיק, איש חדשות 2, חווה את זה לא מזמן כשהגיע לביה"ד הצבאי שבו נערך משפטו של אלאור אזריה. מישהו צעק על אמנון "בוגד...מה עשית בצבא", מישהו שכנראה לא ידע שאמנון לחם במלחמת יוה"כ, ונפצע קשה כשהטנק שלו חטף פגיעה ישירה. "למרות שידיו ובגדיו החלו לבעור, (אברמוביץ) המשיך בנהיגה, כי סבור היה שנשארו אנשים בטנק", ככה כתוב בתעודת צל"ש הרמטכ"ל שקיבל אחרי המלחמה.

אמנון הסכים להגיע לאולפן וואלה, והשיחה בינינו התמקדה באירוע הגדול של הקיץ: השלב החדש ביחסי נתניהו והתקשורת.

אראל סג"ל הסכים להגיע לאולפן ולדרג יחד איתי את מצעד "עשרת הסיפורים הגדולים של השנה", ואני מנצלת את המכתב הגלוי הזה כדי לומר לו משהו קצר: לא רציתי לריב, בגלל אווירת החג, אראל, אבל בהזדמנות נעשה את זה כמו שאתה אוהב, עם חרבות שלופות וסכין בין השיניים...

חוצמזה, תוכלו למצוא כאן ראיון שעשיתי עם דיוויד רמניק, עורך ה"ניו יורקר", המגזין היוקרתי והנחשב ביותר בארה"ב. דיוויד הוא חתן פרס פוליצר, עיתונאי עם מבט קר ויכולת כתיבה וביטוי מעוררי קנאה. הוא אומר בראיון איתו שהאפשרות שטראמפ יהיה נשיא ארה"ב מקימה "מצב חירום לאומי". מצד שני, הוא יודע שלכתוב את זה לקוראי ה"ניו יורקר", זה כמו לשכנע את קוראי "ישראל היום" שנתניהו הוא מנהיג בקנה מידה הסטורי.

ובנימה אופטימית זאת, כמקובל אצלנו, אנחנו מגישים לכם עוד פרויקט חגיגי אחד: עיתונאים בוחרים את הרגע הכי מייאש שהיה להם השנה. ככה, שיהיה שמח.

מילה אחרונה, לחברים שלי ב"עובדה". אנחנו כבר מתורגלים בשעון הביולוגי המוטרף הזה, שמעלה אותנו בסוף הקיץ על רכבת הרים שנמשכת לאורך כל עונת השידורים; כמו יום אחד ארוך שמתחיל בספטמבר ונגמר במאי. בין לבין אנחנו צדים סיפורים, מושכים קצות חוטים, קמים מוקדם בבוקר לימי צילום שנגמרים בחושך, מתישים את עצמנו לדעת בחדרי עריכה נטולי חלונות, ואיכשהו – נהנים מכל רגע (כמעט). בסוף בסוף, אולי גם מישהו שומע, אולי אפילו נצליח לעשות שריטה בתודעה, עם כתבה חשובה, או תחקיר מהדהד.

אבל רוב הזמן יש את היומיום, ומדי פעם יש גם את החשמל במסדרון, כשפיצחנו סיפור או הבקענו בתחקיר; יש את ההתייסרות בדילמות מקצועיות, בחדר של שחר אלתרמן, עורך המשנה; יש את הרגע הזה שבו מתרחש הקסם בחדר העריכה של הבמאי הראשי שלנו גלעד טוקטלי; את השנייה לפני השידור שבה איל גונן, העורך הראשי שלנו, מדבר אליי באוזניה, ואנחנו משנים את הפתיח, רגע לפני שהכל מתחיל. בלעדיו, בלי האנשים שסוחבים את הפרויקט הזה על גבם, קדימה ולמעלה, זה גם לא היה קורה, וגם לא היה כיף בכלל.

עיתונות בטלוויזיה עושים ביחד, או לא עושים בכלל.
ואני, מה לעשות, מתה על ה"ביחד" הזה, עם האנשים האלה, ועם כל החברים ב"עובדה".

זהו, אמרתי את זה. וגם תודה לעורך וואלה ברנז'ה דוד ורטהיים, על האירוח הלבבי.

שיהיה לנו חג שמח,

שנה טובה.