קצת יותר משעה עברה מהרגע שהמחבל מירושלים פתח במסע הרצח שלו והביא למותם הטרגי של שני ישראלים, ועד שנחת על שולחנם של כלי התקשורת צו איסור פרסום גורף מטעם משטרת ישראל. אצל המשטרה זה כבר הפך לנוהג: במקביל לשיגור כוחות לשטח - כי בכל זאת, מסתובב שם מחבל חמוש שיורה לכל עבר - משגרים גם שוטר אל בית המשפט על מנת שיוציא באופן מידי צו איסור פרסום. השיטה הזו גואה בשנים האחרונות אבל נדמה ששוכללה בתקופתו של המפכ"ל הנוכחי רוני אלשיך, שבא מאסכולת עולם הצללים של השב"כ - קודם לאסור פרסום, אחר כך נדון בכל השאר.
אפשר היה לחשוב שפענוח פשעים חמורים הוא מטרת הצווים הללו, אבל בפועל הם מעידים לא פעם באיזה עידן חיה המשטרה. הצו הנוכחי מהפיגוע האחרון הוא עדות נפלאה לכך: תסתכלו עליו היטב. כן, היטב היטב. תגדילו עוד טיפה את התמונה, תתקרבו אל המסך. הצלחתם לקרוא שם משהו? מדובר במסמך כל כך קריטי, שלמפלג חקירות מיוחדות במשטרת ירושלים היה כה חשוב לשלוח את החוקר שלא ניתן לקרוא את שמו לשופטת דקות ספורות אחרי פיגוע רצחני, אבל כנראה לא מספיק חשוב כדי שנוכל גם להבין מה כתוב שם.
עוד כתבות בנושא:
קו התפר המתוח בין מזרח למערב: הכביש בבירה שהפך לציר הפיגועים
עונש על הפיגוע: "נסיר מסדר היום תכניות בנייה במזרח ירושלים"
השוטר שנהרג בפיגוע הובא למנוחות: "בן שלי, אני לא צריך לקבור אותך"
ניחא, למי מאיתנו לא זזה היד באמצע צילום חשוב. קורה. אבל הנה השורה התחתונה: הצו אוסר על פרסום כל פרט מפרטי החקירה. אלא שהפעם הגדילה לעשות המשטרה והוסיפה לצו בקשה לאסור גם את פרסום שמות הפצועים, שמות ההרוגים ואת שם המחבל. מאז הוצאתו ועד רגע זה לא הוסר הצו. אתם מבינים את המשמעות? אסור לכם לדעת את שמות ההרוגים בפיגוע. כדי לא לעבור על הצו, לא אפרסם את שמם בעצמי. אני יכול רק לרמוז לכם שמדובר בלוחם יס"מ שהתחתן רק לפני ארבעה חודשים ואישה כבת 60 שעבדה בעבר בכנסת.
בינתיים הם הספיקו להיקבר, שמם כבר ידוע לכולם, משפחותיהם אבלות עליהן והלב נקרע. איזה צורך חקירתי מילאה הבקשה המגוחכת לאסור את פרסום שמות הנרצחים? כלום. איך פרסום שמותיהם של הפצועים יכול לשבש את החקירה המשטרתית של פיגוע רצחני? האם מדובר בעדי מדינה? עבריינים כבדים? סוכנים סמויים של השב"כ? לא, סתם החלטה שרירותית של הקצין החוקר. מה אכפת לו, הרי השופט התורן כנראה היה חותם על הצו גם אם היה מבקש לאסור את שמות חיות המחמד של אנשי היחידה החוקרת, הרי מדובר בצורך חקירתי חשוב. בכל זאת, פיגוע.
.
בפועל, הצו הפך לפארסה: לא ניתן למנוע פרסום שמות הרוגים בפיגוע במדינה שבה כולם מכירים את כולם. זו גזירה שלא רק הציבור לא יכול לעמוד בה, אלא המשטרה בעצמה. לא חלפו שלוש שעות והמשטרה בעצמה הוציאה הודעה שבה בישרה בצער על מותו של לוחם היס"מ עם שמו ופרטיו האישיים, הודעה שרק ממחישה את האבסורד בצו המיותר. מעניין אם דוברות המשטרה תיחקר על ההפרה. ההרוגה הנוספת אגב, לא שירתה במשטרה אלא הייתה אזרחית מהשורה. לה לא היה את המשטרה שתפרסם את שמה אלא רק את אחיינה האהוב, שיצא ופרסם את זהותה מחוץ לבית החולים הדסה הר הצופים. מעניין אם קיבל ייעוץ משפטי קודם להודעתו.
אבל מה באמת ערכו של צו איסור פרסום על פיגוע לאומני? הרי אין קבוצת ווטסאפ שבה לא רצו סרטוני מצלמות האבטחה ותיעודי הירי, החל מקבוצות החמ"ל של מערכות התקשורת ועד ל"משפחת אמזלג אימפריה". ברשתות החברתיות התמונות הופצו ללא מעצורים ובכלי התקשורת הערביים אין פיסת מידע על המחבל של תוכלו למצוא; החל מעברו הפלילי, תמונותיו הרבות ועד לצוואתו האחרונה.
רק בכלי התקשורת בישראל אי אפשר לומר את שמו. הוא נלחש בסודי סודות לבל ייעצר הוגה שמו, ותמונתו מטושטשת שמא יזוהה על ידי מאן דהוא. גילו פורסם; כתובתו פורסמה; כרזות עם שמו ותמונתו - נתלו; סרטוניו הופצו. רק שמו זה לא. על בית משפחתו נתלתה כרזת ענק עם תמונתו. משפחת המחבל הרי יודעת שנוטרל ל-72 בתולות, חברי חולייתו סביר להניח אינם ניזונים מערוץ 10 או וואלה! NEWS, אלא מכלי התקשורת הערביים, ולאי פרסום תמונתו - אם היה לכך איזשהו ערך חקירתי - אין שום משמעות. אז איזה היגיון יש בצו של המשטרה? אין. אבל למה לתת לפרסם אם אפשר שלא?
אי אפשר להמעיט בחשיבות של פענוח הפיגוע: מה ראו עדי הראיה, מאיפה השיג המחבל את הנשק, האם מדובר בחוליה שמתכננת פיגועים נוספים. עבודת המשטרה והשב"כ היא חשובה מאין כמותה ואנשיה עושים עבודת קודש סביב לשעון. מותו הטרגי של שוטר היס"מ הוא דוגמא למסירות הנפש שלהם בעבודתם הקשה. אבל המשטרה איננה שרת החינוך שתפקידה להחליט איזה סרטון אבטחה המציג את מותו של אדם ראוי לשידור ואיזה לא. היא גם לא צנזורית (שאגב, שם לפחות אפשר לדון בענייניות על פרסומים עם רצון והבנה הדדיים) שמשמיטה פרטים מסיבות ביטחוניות, או בשל בקשת המשפחה להמתין בפרסום, עניין שכל כלי התקשורת בארץ רגישים אליו. היא פשוט רוצה לאסור על הציבור וכלי התקשורת לעשות את עבודתם, שעיקרו הבאת המידע הרלוונטי שיש בו עניין לציבור.
בקשתם לאסור את פרטי המחבל, הפצועים ובעיקר את שמות ההרוגים, רק מדגישה שהשימוש בצווי האיסור הפך לכלי שרירותי מצד המשטרה. ובמצב כזה, איך אפשר להתייחס אליו ברצינות הראויה?
אלא שפה בדיוק נכנסים בתי המשפט והשופטים שהופכים את בקשות המשטרה להחלטות שאסור לעבור עליהם. היכן שיקול הדעת של השופטת שחתמה על הצו הזה? האם באמת חשבה שיש ערך באיסור פרסום שמותיהם של הרוגי הפיגוע? האם לא היא בעצמה קיבלה בווטסאפ את הסרטונים שרצים ללא הפסקה? האם הם אינם יודעים שבעידן הרשתות החברתיות והסמארטפונים אי אפשר לעצור את הפרסומים? להיכן נעלמים עקרונות דמוקרטיים אחרים כמו חופש העיתונות או סתם היגיון בריא?
השופטים, כך נראה, חותמים על כל בקשה משטרתית, בטח בפיגוע כזה, ובכך נותנים גושפנקה משפטית לחשיבה משטרתית מיושנת ואוטומטית שבה מבקשים לאסור לדעת רק כי אפשר. טוב, מדובר בחקירה מאוד רגישה. אם המשטרה ביקשה, כנראה יש לזה חשיבות, כי מה אני יודע, לא הייתי בשב"כ מעולם.
רס"מ XXXXX XXXX ו-XXXXX XXXX, יהי זכרם ברוך