"אור הלר! נחסל אותך אם תמשיך לדבר!"

"זה כבר הפך להיות מסוכן", כתב לי חבר, עיתונאי בכיר בעיתון גדול, בשבת אחר הצהריים, ושלח לי את הפוסט המכוער ההוא בפייסבוק. ראיתי כבר הרבה שנאה. ראיתי הרבה שטנה. ראיתי הרבה הסתה. אבל כשראיתי את הפוסט שמשתמש בתמונה המשפחתית המקסימה שהעלתה רעייתו של גיא פלג מחדשות 2 כדי להזמין את הגולשים "הבה נאחל להם מה שהם מאחלים למשפחת נתניהו, ואפילו כפול!", משהו בי זע. גבול חדש נשבר, קו אדום חדש, נחצה. איומים על ילדים קטנים של עיתונאי שכל חטאו הוא שהוא עושה את תפקידו נאמנה.

זה זרק אותי אוטומטית ליום שישי אחד בצהריים לפני כמה חודשים. רחוב קטן בגבעתיים. שעת איסוף מהגן. שעה של אבא ובן. שעה רגועה ויפה. "אור הלר! נחסל אותך אם תמשיך לדבר נגד אלאור!", צרח לעברי גבר מתוך רכב נוסע, לחץ על דוושת הגז וברח בגבורה.

"אבא, למה הוא צעק? הוא מכיר אותך?", שאל בני בן הארבע. ואני לא ידעתי מה לענות.

ב-22 השנים בביזנס סיקרתי את חיילינו בלבנון, ובעזה, ובשטחים. והייתי בפיגועים ובמלחמות בארץ ובחו"ל. אבל הפעם היחידה שבה חציתי את מפתן תחנת המשטרה הקרובה לביתי הייתה בשנה האחרונה, כאשר החלו לאיים על חיי ועל חיי משפחתי. "איומים ברצח", כתב בראש המסמך המשטרתי החוקר התורן לאחר שקרא את הפנינים בפייסבוק שלי. איחולי מוות מגוונים, איחולי סרטן, איחולי אונס לי ולבאי ביתי, ועד 'אור היטלר' ושאר תיאוריות שגרינג וגבלס היו חותמים עליהן בהנאה לגבי מקורות משפחתי.

אנחנו חיים בזמנים רעים. רוחות רעות מנשבות. רוחות השנאה השטנה וההסתה. מתיחה אווילית שעבר אמנון אברמוביץ' הובילה לגל מכוער של גידופים ברשת נגד מי שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל כנהג טנק בחטיבה 600 לאחר שביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים נפגע הטנק שלו, ולמרות שנכווה קשות המשיך בנסיעה כיוון שחשב שיש בטנק עוד את מי להציל.

גלעד שלמור שעבר לינץ' בידי מפגינים ביפו בהלוויית צעיר ערבי ישראלי שנורה בידי המשטרה ואושפז באיכילוב, עבר לינץ' נוסף, והפעם לינץ' של מילים ברשת, כיוון שתיאורי הלינץ' של לוחם דובדבן לשעבר לא היו מספיק פטריוטיים בעיני הפטריוטים מטעם עצמם.

רביב דרוקר אולץ להיות מאובטח. אילנה דיין הוקעה בתגובה טראמפית כ'אשת שמאל קיצוני'.

אפילו עיתונאים מובהקים מהימין, חלקם מאצולת המתנחלים, חלקם ממשפחות שכולות, כאלה שמאגפים את נתניהו הרחק מימין, סופגים אש וגופרית בעידוד עדר החנפנים הקבוע. חטאם האיום: היותם עיתונאים המעזים למתוח ביקורת על ראש הממשלה. לתהות האם הטענות ל'מסע ציד' ו'הפיכה שלטונית' אינן אלא זריית חול בעיני כולנו.

אז מה קרה כאן בעצם? שנאה ושטנה תמיד היו. ואלימות נגד עיתונאים בישראל, גם לצערנו תמיד הייתה. אלא שקרה באחרונה דבר נוסף: ראש הממשלה שלנו מסית נגדנו. מה יקרה, אדוני ראש הממשלה, ביום שפלג או דרוקר יוכו ברחוב? הודעת גינוי? סרטון בפייסבוק בקול בריטון מתנצל?

תפקיד התקשורת לבקר. את החזקים. את העשירים. את המקושרים. היום זה נתניהו. אתמול אולמרט. שלשום שרון. מחר סער, או בנט, או לפיד או גבאי. בלי הנחות. בלי אתרוגים. העיתונות הישראלית מגוונת יותר מאי פעם. זו מגמה חיובית.

אלא שקריירה חדשה נולדה בעיתונות העברית: עיתונאים שכל פועלם הוא להטיף לעיתונאים אחרים, לחפש אותם, להטריל אותם, להבאיש את ריחם, ללבות שנאה, ולהתלונן על מה שהם כן מפרסמים ועל מה שהם לא מפרסמים. חברים יקרים: תתחילו לעבוד. לא מוצאים חן בעיניכם התחקירים של דרוקר? תביאו תחקירים משלכם. נכון, זה יותר קשה מלטנף, אבל זה ישתלם יותר. לכולנו.