הפרסומאי אילן שילוח חויב לשלם מס נוסף למדינה על מכירת מניותיו במשרד הפרסום למקאן העולמית. בית המשפט המחוזי בת"א קיבל חלקית את ערעור פקיד השומה, וחייב את שילוח לשלם מס בשווי של כ-15 מיליון שקל. זאת בגין תשלום של כ-81.4 מיליון שקל שקיבל ממקאן ב-2008. המס הוא בנוסף למס ששילוח כבר שילם במקור על עסקת המכירה, בהיקף של כ-16 מיליון שקל
שילוח שימש כמנכ"ל מקאן אריקסון עד שנות ה-2000 וכיו"ר הקבוצה. ב-2007 התפטר מתפקידו כיו"ר הקבוצה. בינואר 2008 חתם על הסכם אי-תחרות במקאן למשך 3 שנים, תמורת 81.4 מיליון שקל שיקבל במהלך אותן 3 שנים. בנוסף, חתם באותו יום על הסכם למתן שירותים למקאן במתכונת מצומצמת. כעבור מספר חודשים תיקנו הצדדים את הסכם אי-התחרות והתשלומים הוגדרו כ"תגמול מנהלים כולל בגין פעולתו ותרומתו של אילן לחברה".
במרץ 2008 פנה רו"ח של שילוח לפקיד השומה וביקש להסדיר את מיסוי התשלומים שיקבל מהסכם אי-התחרות. באותו יום נחתם "הסכם שומה" לפיו סווגו התקבולים כהכנסה מרווח הון החייבת בשיעור מס של 20% (כ-16 מיליון שקל). ב-2012 הורה המנהל על פתיחת "הסכם השומה". לאחר בדיקת המקרה, הוצא צו המסווג תשלומים אלו כהכנסה "פירותית" החייבת בשיעורי המס הרגילים עד למדרגת המס השולי.
שילוח ערער לבית המשפט המחוזי וטען כי לא הייתה הצדקה לפתיחת הסכם השומה, בין היתר משום שעריכתו לא לוותה בהטעיה או הסתרה. לדבריו, הוא הסתמך על הסכם השומה ושינה את מצבו לרעה, וגם אם פקיד השומה טעה טעות מקצועית בחתימת ההסכם, הרי שיש לו אשם תורם של 100%.
פקיד השומה טען מנגד, כי בבסיס הסכם השומה נפלה טעות מהותית, שכן שילוח המשיך להיות דמות מפתח במקאן גם לאחר חתימת הסכם אי-התחרות ולכן המהות הכלכלית של הכספים שקיבל ממקאן הייתה בבחינת שכר עבודה. כן נטען, כי לא הייתה הצדקה לשלם כ-81 מיליון שקל עבור אי-תחרות לשילוח, שממילא היה מחוייב לאי-תחרות מכוח חוזי העסקה קודמים ולא הייתה לו כל כוונה להתחרות בחברה.
"תמונה מעורבת המלווה בסימני שאלה מסוימים"
מעדותו של שילוח עולה כי בין השנים 2009-2011 הוא מכר את כל 18% המניות שהחזיק במקאן תמורת כ-30 מיליון דולר, ואכן לא נסתרה עדותו כי עבד בשני המיזמים החדשים שהקים, אך מנגד, המשיך לעמוד בראש הקבוצה.
השופט הרי קירש ציין כי יש לבחון עובדתית עבור מה שולמו התקבולים - עבור אי-תחרות או שמא ככסות לדבר אחר, כאשר אם ייקבע כי שולמו עבור הגבלת חופש העיסוק, יש לבחון לפי דיני המס האם יש לסווגם כהכנסה מרווח הון או כהכנסה פירותית.
קירש בחן את סיווג ההכנסה וקבע כי גם אם סביר להניח שלפי הפסיקה כיום התשלומים היו מסווגים כהכנסה פירותית, הרי שבמועד חתימת הסכם השומה (2008) שאלת הסיווג של תשלום עבור אי-תחרות הייתה שאלה פתוחה שטרם קיבלה מענה בהלכה מחייבת. לכן בנסיבות העניין לא הייתה הצדקה לפתוח את הסכם השומה בגלל סיווג התקבולים, ככל שהם אכן שולמו עבור אי-תחרות.
בכל הנוגע למהות התשלומים השופט קבע כי הפרש המס השנוי במחלוקת שהינו גבוה מאוד, מצד אחד, ואי-מיצוי הבירור העובדתי המתבקש מצד פקיד השומה בעת כריתת הסכם השומה, מה שהעלה חשש מהותי לטעות עובדתית בקביעת מהות התקבולים, מאידך, מצדיקים פתיחה ועיון מחדש בהסכם השומה. ועדיין, תוצאת פתיחת השומה בהסכם לא הייתה מוצדקת.
באשר לשאלה הנוגעת למהות התקבולים, ביהמ"ש קבע ש"הצטיירה תמונה מעורבת המלווה (עדיין) בסימני שאלה מסוימים". זאת, בין היתר בהיעדר עדות של איש מטעם מקאן העולמית שיסביר מנקודת מבטה של הקבוצה עבור מה שולמו התקבולים וכיצד נקבע שיעורם.