וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הצבי ישראל על במותיך

אבי שילון

23.7.2006 / 9:52

המלחמה עוד לא הצמיחה לנו גיבורי תקשורת, אבל צבי יחזקאלי מגלה סימנים של סטאר. אבי שילון עם קווים לדמותו

למלחמה הנוכחית אין שם, וגם לא איש שיעשה לנו אותה מבחינה טלוויזיונית. מירי רגב היא לא נחמן שי של מלחמת המפרץ, בוז'י הרצוג הוא לא חיים הרצוג של ששת הימים, וחיים יבין הוא לא יבין של המהפך ב-1977. המלחמה הנוכחית בצפון משוללת מימד קריטי בכל מלחמה – הכוכב התקשורתי שהיא מצמיחה. לא פשוט להיות ישראלי בימים אלה, ללא ספק.

לפני תחילת הלחימה נראה היה כי לרמטכ"ל דני חלוץ יש פוטנציאל כזה, בעיקר עקב ההתחכמויות היבשות שלו. אבל דומה שמאז הכרזתו כי מה שהוא חש כשטייס משגר טיל לבית בשטחים הוא "רעד קל בכנף של המטוס" – במנותק מתוכנה המוסרי, זו אחת ההתבטאויות שהיו עשויות להיהפך לקאלט לו היו נאמרות במערבון מודרני – חלוץ בחר למתן את השימוש בביטחון הטייסי-טווסי שלו. נכון לעכשיו הוא מסתפק במשקפי שמש סגולים כביטוי לעוצמתו מול החיזבאללה.

יערי, מאחוריך עם פיתה עם זעתר

אל החלל שנוצר חודר הפרשן של ערוץ 10 לענייני ערבים, צבי יחזקאלי. הכוכבות של יחזקאלי ממילא נובעת מעצם היותו אנטי-גיבור, מתוך הצנעת אישיותו על רקע הזווית הייחודית שהוא מציע לצופים. זהו סוד כוחו, וזו גם הסיבה לכך שאיכותו של יחזקאלי בנוף הטלוויזיוני המלחמתי תתגלם לציבור לאט-לאט. אולי לאט מדי.

שניים מתמודדים מול יחזקאלי על אותה המשבצת. לאהוד יערי מערוץ 2 יש זכויות רבות, וניסיון ממכר עבור מרבית הישראלים, אבל גם מתנגדים רבים. הוא היה מראשוני המתריעים על הפגמים שבהסכם אוסלו, והוא גם יודע לעטר את פרשנויותיו בטון המלודרמטי הנחוץ במזרח התיכון. אולם מאידך גיסא הוא מבטא סלידה גלויה מדי לכל מה שמריח מפיתה עם זעתר. יערי גם מוכר מדי לציבור הישראלי מכדי להיתפס ככוכב הבא.

עודד גרנות מהערוץ הראשון, אולי משום שהגיע למסך הקטן אחרי שנים רבות מדי בעיתונות הכתובה, שייך לז'אנר שמתרכז יותר בתוכן ופחות במניירות. ומכיוון שבתחום התוכן הוא לא עולה על יערי, גם אם לא נופל ממנו, הוא מלכתחילה וויתר על המקום הראשון.

עם זאת, יחזקאלי הוא להיט בתחומו לא רק משום שהוא שייך לדור החדש. אדרבה: מרכיב באיכותו נעוץ דווקא בכך שאין לו כוונה להוכיח כי העולם שייך לצעירים. זאת בניגוד, למשל, לאיתי אנגל שלא יכין כתבה אלא אם כן היא "אחרת". תוך ניסיון להעניק עומק, אבל בניסוחים קלילים, יחזקאלי מצליח לנווט את פרשנותו בכל זאת כשונה משל הדור הוותיק, כי הוא אינו ממלכתי ואינו משתמש כמעט ב"אנחנו והם", ואינו מתיימר להתהדר באיצטלה של פרשן ללא פניות.

יכולת להלך בין הטילים

בליל חמישי, כשעלה נסראללה לשידור בפעם האחרונה (במסגרת ראיון ל"אל-ג'זירה"), הצליח יחזקאלי למזג בין שמחה לאכזבה: שמחה מקצועית על האפשרות לנתח את דברי גדול התועמלנים של "האומה הערבית" בשנים האחרונות; ואכזבה שהראיון הוא הגושפנקא גם לכך ש-23 טון פצצות על הבונקר בביירות לא יכלו ל"רב המרצחים", כפי שמכנה אותו נתניהו, כמו לא השתנה דבר בעולם מאז הטרור של הסבנטיז.

למעשה, היתרון הגדול של יחזקאלי הוא יכולתו להלך בין הטילים. מצד אחד הוא אחראי על פינה סטריאוטיפית בעיקרה, כזו שמציגה את עולם התקשורת הערבי כמגוחך – פינת הלקט משידורי התחנות הערביות אצל "לונדון וקירשנבאום". מצד שני בכך הוא לא מרים ידיו בפני הפוליטיקלי-קורקט ומציג את שכנינו גם בהיבטים שכבר לא נעים לומר בגלוי. האייטם ששידר השבוע, ובו הוצג קטוע יד לבנוני כשהוא משכנע את כתב "אל ג'זירה" - תוך דילוגים ופרצופים של מי שאך עתה סיים את ארוחת הצהריים באברבנאל - כי הזילזל שעלה לשמיים הוא "מטוס ישראלי! כן, מטוס ישראלי. אני בטוח. 99 אחוז, כי ראיתי הרבה אש...", היה ה"ארץ נהדרת" של המלחמה הנוכחית. מסוג האייטמים שעד מלחמת יום כיפור צרבו לנו את התודעה לגבי האיכות והאמינות הערבית.

מצד שלישי, וזהו העיקר, יחזקאלי אינו בז לתרבות הערבית. הוא מודע ליתרונותיה, מרבה להציג את הנטיות הדמוקרטיות בקרב אזרחי ועיתונאי ארצות ערב, ואינו נרתע להתיידד עם מי שנתפסים אצלנו כגדולי המבוקשים, זכריה זביידי משכם למשל.

הסקרנות של יחזקאלי היא פוסט-מודרנית במובנה החיובי. הוא אינו מתנכל בלעג לנוכרי מאיתנו, וגם לא חושש ללעוג כשזה מצחיק. הוא אינו מתעלם מישראליותו, וגם לא מהעובדה שלא מעט מאנשי חיזבאללה, פתח והחמאס הם לוחמים טובים. ואולי מרכיב עיקרי בכוח פרשנותו נעוץ דווקא בגנטיקה. יחזקאלי הוא הפרשן היהודי לענייני ערבים הראשון שמשפחתו מזרחית. השנייה היא שמרית מאיר, אבל היא טובה כי היא בחורה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully