בליינים, לא פושעים

עבירות משמעת של ספורטאים הן עניין של עיתוי. כשמנצחים, ההתנהגות החריגה ביותר תיתפש כמעשה קונדס חביב או כחומר טוב לצ'יזבטים, לא יותר.

מייקל ג'ורדן הימר עד אור הבוקר במהלך סדרות גמר, ואז עלה על הפארקט וזכה לבדו בתארים. פיני גרשון זכה ב-1993 באליפות עם גליל עליון, על אף שאחד מכוכביו, ברד ליף, היה שתיין מועד. גם במכבי תל אביב הוא הדריך אנשים שלא נודעו כנזירים, כמו אריאל מקדונלד, נייט האפמן ושרונאס יאסיקביצ'יוס. אלא שהקבוצה הצליחה, ולכולם, כולל לעיתונאים, היה נוח להעלים עין מהעדויות על שחקנים שמבלים בשעות לא קונוונציונליות וכשפיכחונם מוטל בספק.

מובן שאין זה המקרה סביב צ'רלס גיינס וארון מגי. חוסר המזל היכה בשני הזרים מכל הכיוונים: גיינס בילה עד שעה מאוחרת באותו מועדון בדיוק גם בערב בו נדקר דאור פישר; אחרי אירוע הדריסה של וויל ביינום ותקרית פישר, גיינס ומגי נחשבים לא רק כמי שעוברים על קודים אתיים, אלא נאשמים בפגיעה בשמו הטוב של המועדון; וחשוב מכל, הם חלק מקבוצה כושלת, אדישה ואפתית, ואין כמו בילוי אחרי הפסד כואב כדי להעיד על כך. גיינס אף סובל מפיחות במעמדו עקב צירופו של אחד, ארון מגי, כך ששחרורו האפשרי לא יפגע קשות בקבוצה. אם תופסים אותך עם משקה ביד, עדיף שתעשה זאת אחרי שקלעת 20 נקודות (מגי) ולא 0 (גיינס).

השיקולים האלה לגיטימיים. זכותה של מכבי לחוקק קודים אתיים מיותרים, להשעות זרים ולעשות הכל לעיני התקשורת, כחלק מניסיון נואש למרק את תדמיתה. הקריאות של חלק מהעיתונאים לזרוק מהקבוצה את גיינס ולהעניש את השניים בחומרה, לגיטימיות הרבה פחות. בניגוד לביינום ולפישר, השניים לא היו מעורבים באירוע פלילי, הם לא סיכנו את הציבור ולא הפריעו לאיש. הם בסך הכל רצו לעשות קצת חיים ולנקות את הראש אחרי ערב מתסכל במשרד, כפי שעושים גם עיתונאים רבים. אה, כן: הם גם השפילו בפומבי את הקבוצה של המדינה, ובעיני אוהדים רבים ונציגים לא מעטים של הממלכה השביעית, אין חטא חמור מזה. כנראה שדווקא יש, קוראים לו צביעות.