קול הרעם

לפני קצת יותר מחודש, כשמהדורות החדשות שידרו את תמונתו של סלאח אחמד אגבריה צונח אל מותו ממסוק, התעורר דיון ציבורי סביב הנושא החבוט כל כך של תאוות הרייטינג מול אחריות עיתונאית. אתמול, בשקט בשקט, שודרה במהדורות כתבה בעייתית הרבה יותר, גם אם התמונות היו מעט פחות בוטות. למרבה הפלא, גם הפעם חיל האוויר היה מעורב בסיפור. אלא שבניגוד לחילוץ הכושל של אגבריה האומלל בידי יחידה 669, הצליחו אתמול בחורינו לחלץ את ניצולי השואה מהטראומות, ולהבטיח להם ניצחון מוחץ על הנאצים. סליחה, האירנים.

כשהגיעה ההזמנה מדובר צה"ל, ספק אם מישהו במערכות התלבט: מפגש בין ניצולי שואה לבין טייסי צה"ל בבסיס חיל האוויר בחצור, בעיתוי מושלם, רגע לפני יום השואה ויומיים אחרי פרסום עוד ידיעה על ההכנות של צה"ל לתקיפה באירן בתקשורת הזרה. וכך חזינו בניצולת בירקנאו, לאה מולכו, מוודאת עם מפקד טייסת 101 שמטוסיו יכולים להגיע לאירן, ומבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שידאג שלא תהיה שואה שניה. אחר כך הקרינו לניצולים סרטון ממטס חיל האוויר מעל אושוויץ והוציאו במיוחד בשבילם מטוס מהחניה, לקול מחיאות כפיים סוערות. סביר להניח שבין הצופים בבית היו שהזילו דמעה של גאווה, על אף ששימוש בשקיות הקאה היה תגובה הולמת יותר.

זאת כיוון שמהדורת חדשות בישראל אינה אמורה לשמש צינור נטול פילטרים לתעמולה של הממשלה והצבא. זה היה הערך היחידי של הכתבה אתמול: העברת מסרים לארצות הברית ולטהרן, תוך שימוש בזיכרון השואה, שהמילה "מחפיר" תעשה איתו חסד. אף אחד בחיל האוויר, ובוודאי שלא בדובר צה"ל, לא ממש ביקש לחלוק כבוד לניצולים. אם היו רוצים לעשות זאת, יכלו לכתת רגליהם מהבסיס, לפקוד את בתי הניצולים, לצבוע את המשקופים ולחלק חבילות שי. המפקדים שלהם אפילו יכלו לוותר על הלובי הקבוע להגדלת תקציב הביטחון, כדי שחלק זעיר מהסכומים העצומים הללו יופנה לניצולים. תחת זאת, צה"ל זימן את הניצולים כדי לחזק את הלגיטימציה של המלחמה הבאה. ישראל אמנם משתמשת כך בשואה דרך קבע, אך מאז נאומי הכיכרות של בגין ב-1981 לא נראה ייצוג אפקטיבי ומבהיל כל כך לקשר הגורדי בין שואה ותקומה.

לכן, אף כלי תקשורת שמכבד את עצמו לא היה צריך להיענות להזמנה של דובר צה"ל: מדובר, אחרי הכל, במהדורות חדשות בחברה דמוקרטית, ולא בשלוחות של קול הרעם מנווה אילן ומגבעתיים (לפחות בהפוגות החטופות שבין המלחמות). מצד שני, אולי אני מפספס את הסאבטקסט. אולי העורכים בסך הכל ביקשו להציג את הפתולוגיה הישראלית ואת החיבור הקטלני בין זיכרון החורבן לבין היציאה הבלתי שקולה למלחמות. אם זו היתה הכוונה, אזי הכתבה אפשרה לאבחן בתוך 2 דקות את בעייתו של החולה, ממש כמו שתיין ששולף פלאסק באמצע הפגישה עם הפסיכיאטר. לאסוננו, במקרה שלנו בקבוק השתייה הוא מטוס, והמזרח התיכון הוא הכבד שמאיים להפסיק לתפקד.