לא לחינם הנציגים היחידים שמתחננים על חייו של ערוץ 10 בתקשורת, תוך שהם מסבירים את חשיבותו הדמוקרטית-היסטורית-תקשורתית-תרבותית ותרומתו הפילנתרופית לחברה הישראלית, שייכים לחברת החדשות, הנכס היחיד שיש לערוץ הגוסס. במשך שש שנים וחצי לא השכיל ערוץ הטלוויזיה הזה, שקיבל מנדט מהמדינה על סמך מכרז שבו לא עמד אפילו יום אחד, לייצר הרגלי צפייה, לוח שידורים או אג'נדה שחורגת מגבולות תכניות האקטואליה שלו ומתבטאת גם בתוכניות מקור. בכל שנות קיומו הוא כשל פעם אחר פעם בניסיון להכניס דריסת רגל בסדר היום הטלוויזיוני. למעט "אהבה זה כואב", יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, לא היתה הפקת מקור אחת בערוץ שבאמת הצדיקה את קיומו; לא "לאהוב את אנה", לא "המקום", לא "לא לפני הילדים" ולא "מתי נתנשק"; מלבד קניית הפורמט של "הישרדות", וגם זה לאחר ש"רשת" ויתרה עליו, הוא מעולם לא התחרה עם הערוץ השני על השלט (וגם אותו הצליחו שם לחנוק); לא, גם לא עם "לרדת בגדול" וגרורותיה התיעודיות על גורלם האכזר של המשתתפים.
שש שנים וחצי. בתקופת החיים המקבילה שלו השכיל הערוץ השני הכל כך מושמץ ועוד כזה שמחולק לשלוש זכייניות שונות וללא הפריבילגיה של רצועת רוחב - לנפק את "החמישייה הקאמרית", "פלורנטין", "לילה גוב", "רק בישראל", "סיפורים קצרים על אהבה", "פרפר לילה", "ברונו", "מרחב ירקון" ו"עובדה", למשל. וערוץ 10? הוא הידרדר מכישלון תכנון-לוח אחד למשנהו, והיווה מופת של תצוגת תכלית שלילית; מ"עם ישראל Live", תכנית הדגל של יום השידורים הראשון, ועד להצבתה של הטלנובלה "פיק אפ" בשעת צפיית השיא ברצועה שבועית מהלך חסר תקדים בערוץ ברודקאסט, ששמור לערוצי נישה ונבע מהבאזז שהשיגו "השיר שלנו" ו"טלנובלה בע"מ". בחודשים האחרונים נראה שהערוץ חדל להתיימר אפילו להתחרות בערוץ 2, עם הוויתור המוחלט על שישי בערב, אינפלציה בשידורים חוזרים של תוכניות משומשות והשיבוץ המוקדם של ליאור שליין. בפועל, הדגל הלבן הורם מזמן, כשהגוף הפסיק לנשום ונמצא במצב של מוות קליני.
נפלאות הזיכרון הסלקטיבי
נותרנו עם חברת החדשות. כן, בהתחלה היא היתה מרעננת. כן, שלח ודרוקר באמת סיפקו אלטרנטיבה. כן, במלחמת לבנון השנייה הערוץ באמת היה ביקורתי וכמעט חתרני. אלא שכל זה נעלם כמעט לחלוטין. ב"עופרת יצוקה" היה ערוץ 10 ממלכתי בדיוק כמו המתחרים, שלח ודרוקר הוגלו לקרב האכזרי מול "כוכב נולד" ביום ראשון וקשה למצוא בעין בלתי מזוינת הבדל איכותי בין המהדורות שמנפקות חברות החדשות המובילות.
זה לא מפריע לכוכבי החברה להתייחס אליה כמתת האל לעיתונות הישראלית. השלב הנוכחי במאבק על הישרדות הערוץ רק בחיתוליו, אבל כבר נדמה שיישברו בו שיאי הדמגוגיה וחוסר הדיוק אם להיות עדינים - שנקבעו בסיבוב הקודם. יעקב אילון נותן את האות לחינגה עם טור מדהים למדי בידיעות אחרונות היום, שכלל לא עוסק בערוץ 10 אלא ברשמיו מצפייה בטלוויזיה בארצות הברית, שם הוא מבקר כעת. ובכן, אילון מזועזע מהסיקור האינטנסיבי של מותו של מייקל ג'קסון, אבל שמח לגלות גם כיסים של עיתונות מעמיקה ורצינית. המסקנה של אילון מרעישה: "בלי תחרות וגיוון תישארו לבד עם מייקל ג'קסון".
מזמן לא נחשפנו לזיכרון סלקטיבי כל כך. אם המגיש הבכיר רומז שחדשות ערוץ 2 שטחיות ובידוריות בעוד חדשות 10 רציניות ומעמיקות, נזכיר לו שמי שיזמו מהדורה ארוכה ועמוסה בפרפראות וגררו לכך גם את המתחרים הם אילון ועמיתיו. בעקבות זאת, המחצית השנייה של המהדורות היא אורגיה של בידור, ספורט, תיירות וצרכנות בשקל. אין בכך כל פסול, אבל הדמוקרטיה הישראלית תסתדר מצוין גם בלי זה. ככל הידוע, גם חדשות 10 של אילון סיקרו בהרחבה את מותו של מייקל ג'קסון. מעבר לכך, אילון לא נלחם כרגע רק על עתידה של חברת החדשות, אלא גם על סוגה עילית כהישרדות. מאחוריה, מלפניה ומצדדיה של חברת החדשות מסתתרות תוכניות קלילות יותר מג'קסון בימיו האחרונים בדיוק מהסוג שאילון מתאר במאמרו.
הנקודה המקוממת ביותר במחאה של אילון ועמיתיו היא האופן שבו עיתונאים מכובדים מעוותים במהירות רבה כל כך את המציאות. הרגולציה אחראית רק לחלק קטן מצרותיו של ערוץ 10. לחלק הארי של המשבר הכספי אחראים מנהלים גרועים, פרוגרמציה מזעזעת, החלטות נוראיות, שכר מופקע לטאלנטים (ובהם אילון) ובעיקר תוכניות מחורבנות. העובדות הללו יישכחו לחלוטין בשבועות הקרובים, ובערוץ 10 יגרמו לכם להאמין שהמדינה ונציגה חסר המזל, השר משה כחלון, הביאו אותו למצבו האנוש. לאיש אין אינטרס שהערוץ על 400 עובדיו ייסגר, גם לא לנו. אבל אם ייחרץ גורלו, זה לא יהיה בגלל הרגולציה, אלא בגלל השרלטנות.