וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עושה את תל אביב: על "החלום הישראלי" של רועי "צ'יקי" ארד

5.7.2010 / 11:30

בספרו החדש, "החלום הישראלי", מתגבר רועי "צ'יקי" ארד על הדימוי המתחכם שלו ומציג - בניגוד לסדרות טלוויזיה למיניהן - את התקשורת הישראלית כמו שהיא: חרא ואבק כוכבים מזויף

אני חייב לפתוח בווידוי: איני מכיר את רועי ארד. באופן כללי, יש לי סלידה מאנשים שכופים עלי לקרוא להם בשם חיבה בלי שאי פעם פגשתי אותם – למשל, צ'יקי – וזו בהחלט נקודה לרעתו, אבל זה לא ממש שייך לעניין. שלא תבינו לא נכון, כן שמעתי את השם הזה המון פעמים, רק שמעולם לא הצלחתי לשייך אותו לאיזשהו תחום ספציפי. פיסות מידע שאספתי סיפרו לי שפעם הוא עלה עם דגל סוריה לבמה באירוויזיון, בפעם אחרת ארגן הפגנת מחאה נגד צה"ל, ערך כתב עת לשירה, כתב תסריטים, הקים להקה ועוד כהנה וכהנה. הנבירה בפרטי הטריוויה הללו גרמה לי להבין שמדובר בעוד אחת מאותן אושיות תל אביביות שמצטיינות בעיקר בהיותן אושיות תל אביביות וחורתות את העובדה הזו על כרטיס הביקור שלהן.

כך שאם להודות, חוסר ההיכרות שלי מושפע מדעות קדומות, שליליות בעיקר, שנבנו על איש שבו מעולם לא נתקלתי. זה מאוד לא פייר, כי עוד לפני שלקחתי לידי את ספרו החדש, "החלום הישראלי", כבר היה ברור לי בעיני רוחי שזה הולך להיות חרא של ספר – נפוח, אנרכיסטי, מלא בעצמו. בעמודים הראשונים הרושם רק החמיר. שתי נערות מגיעות לתל אביב מהפריפריה ומתות להשתלב בתעשיית המקומונים הסואנת ובעורק הראשי של הברנז'ה. אחת מהן, דווקא הפרענקית מבית שמש ולא האשכנזיה הירושלמית, עושה את זה בגדול, תוך שהיא מטביעה את עצמה בסמלים אלטרנטיביים שמוכרים לכל בוגרי ה"רוקסן" ו"זמן אמיתי". כמה מקורי, מעניין ובעיקר מ-גניב.

אבל "החלום הישראלי" הוא ספר, או יותר נכון קובץ סיפורים, שמעניק הרבה מעבר לפלצנות שיינקינאית. אולי זה קורה מכיוון שבניגוד לתחזית, ארד ממש לא מוצץ לעצמו או לתעשיית התקשורת שממנה הוא ניזון. רחוק מזה: הוא בז לה, צובע אותה בגוונים אפורים ומדכאים (גם אם מתחבא בתוכם מדי פעם חיוך) ומלקה אותה בלי רחמים וללא הפסקה. בעידן שבו נערות מכפר שמריהו מציגות עצמן בתוכניות ריאליטי כמי שפסגת שאיפותיהן היא להשיג דריסת רגל בלב מדורי הסלבס, ארד פותח בפניהן את הדלת ופשוט מסביר להן: "הכל חרא, משחק עלוב ואבק כוכבים מזויף. אל תיכנסו לזה אפילו".

חתיכים וחתיכות, אפורים ואפורות

במיוחד בשלושת הסיפורים הראשונים בקובץ מחבר אותנו ארד לעולם המדיה. הסיפור המרכזי, הנושא את שם הספר, עוסק, כאמור, באותה נערה, טלי פאפו, שבגיל 17 הגיעה מבית שמש וכבשה את תל אביב. 18 שנים לאחר שהפכה את עצמה לפאם פאטאל של המקומונים, פאפו מוצאת את עצמה בקצה השני של הסקאלה – בתור has been מרוטה שחיה בפרברים עם בעל מטורלל וילדים שאינה אוהבת. זה סיפור אפל וקודר שבעיקר מבליט את הזוהר המדומה וההפכפכות של העיתונות הישראלית. הפכפכות זו לא נכפית רק כתוצאה מהשינוי שעוברים האנשים אלא גם מהתהליכים שחלים במדיה עצמה (עמוד 100): "בלהט המאבק שכחה שהעולם השתנה: העיתונות הפכה למקום של בינוניות יעילה, את מקום הטיפוסים שכותבים את עצמם לדעת, נרקיסי הדיו והמתאבדים לפי מילה, ירשו כותבים של פס ייצור, חסרי גחמות וקונוונציונליים".

"החלום הישראלי" מתכתב עם "בחירות מקומיות", הסיפור השלישי בקובץ, שמציג סצנה הפוכה לחלוטין, כנראה פיסת ביוגרפיה חצי אמיתית מתחילת דרכו של ארד בעיר הולדתו באר שבע. כאן לא תיתקלו בעיתונאים נפוחים אלא בכתבים חרוצים, בתולים חובשי כיפה בני 50, כאלה שהשלימו עם גורלם להיות גיבורים בזעיר אנפין (עמוד 168): "אני מקדיש מלים אלה לעיתונאים שנותרו בבאר שבע, שמתעבים את תל אביב, שנותרו אלמוניים לגמרי מחוץ לעירם. גם כשכתבה שלהם זוכה להתפרסם בעיתון ארצי, היא תמיד תעסוק באיזו שטות. צב עם שני ראשים, אולי".

כמעט בכל סיפור זורע ארד שתלים בדיוניים במציאות קיימת. הוא מפברק שמות בכמויות, אבל לא מתבייש להציגם לצד דמויות אמיתיות, כמו פינקלמן שמדי פעם נתקל בחגים במכרו הוותיק עמוס עוז, או אדוש, שחקן העבר של בית"ר ירושלים, שמדבר בטלפון עם אלי אוחנה. הדמויות שלו מתחתנות עם אנשים ללא שם והמתים קמים לתחייה רק כדי להתחמק מחיבוק דוב של דודה טרחנית. על ידי ההזיה הזו משמר ארד את הקו הסמי-אנרכיסטי שאותו הוא משתדל לצייר לכל אורך הספר – עצוב ומצחיק, דמיוני ואמיתי, תל אביבי ופריפריאלי, כשהכל יוצר בלילה סמיכה ועכורה של ריקנות.

"החלום הישראלי" הוא ספר לא פשוט, שבנוסף גם לא תמיד זורם. לארד יש כישרון כתיבה עצום, אולם לעתים קרובות הסגנון שלו מחשק אותו וגורם לו להסתרבל (למשל, המשפט הבא שמופיע כבר בפתח הספר: "מחשבי העורכים, מסוג שנקרא 'קויוט', ניצבים בחדר אחר - דמונ?י חשמל, מסך ומקלדת מחוברים זה לזה כתפלץ מיתי, עמוסים רכיבים טייוואניים המכונים בהערצה ג'וקים"). עם זאת, בעיקר משום שארד מייצר מה שנראה כמו סגירת חשבון רב שנים עם עצמו ועם אנשים שעבדו בסביבתו, הוא גם מסקרן ושווה בדיקה. צריך רק לגשת במצב הרוח המתאים וללא דעות קדומות.

רועי "צ'יקי" ארד, "החלום הישראלי", עמ' 278 // חרגול ועם עובד

  • עוד באותו נושא:
  • רועי ארד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully