כלב השמירה שבר שמירה

אלי ישי הפך בסוף השבוע האחרון לשק החבטות של התקשורת הישראלית. הוא הדדו והאלי זעירא של מלחמת יום הכיפורים הנוכחית. איפה הוא היה? למה לא פעל? למה התאמץ להשיג כסף לישיבות ולגרש את ילדי העובדים הזרים ולא טיפל בשירותי הכבאות? באחת מאותן התקפות, כשגבו מהודק בחוזקה לקיר, סינן ישי כמעט בייאוש: אתם, התקשורת, אשמים. אני העליתי את נושא הכבאים, אבל אתם לא חשבתם שזה מעניין. שלחתי מכתבים, אבל אתם לא פרסמתם. והוא לא לגמרי טועה.

אלי ישי, כמו גם חבריו לממשלה, לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. ישי, כאחראי על שירותי הכבאות במדינת ישראל, היה צריך להקים קול זעקה, כפי שהוא עושה בנושאים אחרים הקרובים לליבו. אולי אפילו לאיים בפרישה מהקואליציה. עכשיו הוא צריך לשלם את המחיר.

אבל התקשורת, שמתגוללת על הפוליטיקאים לאחר כל מחדל, ממהרת לפטור עצמה מאחריות. אותה תקשורת שמוצאת לה אג'נדות חדשות לבקרים, לא עושה חשבון נפש בשאלה מדוע היא לא מצאה לנכון להתריע ולסכל אסון ממשמש. הרי הפוליטיקאים, יודע כל דרדק עיתונות, מחפשים את המטבע מתחת לכותרת, ואם זה לא תקשורתי, זה לא שווה טיפול.

הנה, באוגוסט 2009, קצת יותר משנה לפני האסון בכרמל, הכריז ארגון הכבאים על פתיחה בעיצומים. לא בגלל שכר. גם לא בגלל תנאים. העיצומים הוכרזו בניסיון נואש להשיג ממשרד האוצר תקנים לכבאים נוספים, ותקציב לשיפור ציוד הכבאות המיושן שבו משתמשים הכבאים הישראלים.

קשה לומר ששביתת הכבאים תפסה את סדר היום התקשורתי. הכל היה על השולחן: מחסור משווע בכוח אדם הגורם לשחיקתם של הכבאים; כבאיות בנות 30 שנה ויותר; מנוף שאינו יכול לעלות לדליקות במגדלים; תחנות המאוישות על ידי כבאי אחד. כמעט אף כתב לא הרים את הכפפה. הכבאים העלו את שוועתם בפני ועדת הפנים של הכנסת. בדיון סוער הם הביעו את חששם מאסון נוראי שעלול להתרחש, אם המצב לא ישתפר במהירות. באותו דיון נכחו אמנם רק מספר מצומצם של חברי כנסת אך מספר הכתבים היה מצומצם בהרבה. לא לחינם התמונות היחידות שאפשר למצוא מאותו דיון הם מערוץ 99.

האמת היא שאותם עיתונאים, שמשתלחים היום בחמת זעם בשרים שלא חזו את הנולד, לא ממש התעניינו בסחורה החמה לפני שהחלו הלהבות. זה לא הפריע להם לפרסם, ביום שאחרי האסון בכרמל, מאמרי תוכחה נוקבים נגד השרים שלא טיפלו ולא התריעו.

כיוון שכך, היה צורך להעלות את רף הגירוי. אשר על כן, החליטו הכבאים לא להתייצב לגמר כוכב נולד, להופעותיהם של מדונה וליאונרד כהן, ולשורה של משחקי כדורגל מסקרנים. או אז היה עניין רב יותר מאשר בשירותי הכבאות הקורסים. אבל גם הצעד הזה לא עבד, כיוון שהמשטרה, זו שנותנת היום גיבוי לכבאים ללא ערבון מוגבל, החליטה לשבור את העיצומים ולאשר את האירועים, בניגוד לחוק וללא נוכחות כבאים מקצועיים. וברגע שמדונה חזרה להופיע, והכוכב יכול היה להיוולד, חזרה התקשורת לנשום לרווחה, ובדל העניין שהיה, גם הוא נמוג.

צריך לשים את הדברים על השולחן: סדר היום של הפוליטיקאי הישראלי הוא סדר יום תקשורתי. נושא שאינו מסוקר בתקשורת, הכללית או המגזרית, ימוקם בתחתית סדר העדיפויות. כנגזרת, לתקשורת יש השפעה עצומה על סדר היום הכללי של מדינת ישראל. ויש לה גם אחריות. הבעיה שהתקשורת כבר מזמן עשתה פרסה מהחשוב למעניין ואסון נהיה מעניין רק כשהאש חורכת בבשר החי. אלה שמדברים היום על יום כיפור של הפוליטיקאים, מוטב להם שייטלו קורה מבין עיניהם.

אותם עיתונאים שבאים היום בטענות לפוליטיקאים על כך שלא התריעו, צריכים לנבור גם בכשלונם שלהם. כיצד פספסו את קריסת שירותי הכבאות, אשר התרחשה ממש מול עיניהם. מדוע העדיפו לעסוק בעניינים "סקסיים" יותר, במקום לדווח על הסכנה האורבת מעבר לפינה, ולקדם טיפול משמעותי בה. כלב השמירה, כך מתברר, שבר שמירה. עכשיו הוא נובח עד צרידות באולפנים הפתוחים. עד לשערורייה הבאה.

* נסים דואק הוא מנכ"ל ובעלים של חברת יוניק תקשורת והוא ייעץ לכבאים במאבקם