כשהציוץ הזה יצא לאוויר העולם, הוא נחל הצלחה מסחררת. לפני כשלושה שבועות, לפנות ערב, כתבתי בטוויטר כמה תווים שנונים וחדים, כך לפחות האמנתי אז, על אישיות פוליטית כלשהי. כמו תמיד, לא חשבתי יותר מדי לפני שצייצתי. הנחתי שבציוץ יתעניינו באמת אנשים שמכירים אותי באופן אישי, מעגל מצומצם למדי שמגיב לציוציי בדרך כלל. עורכת מוערכת צייצה בתגובה שזה הציוץ המבריק של היום. מכר סימס לי: "ציוץ גאוני". כשנכנסתי לרכב בדרך הביתה הייתי מרוצה מעצמי. מניסיון, קשה לדעת מתי ציוץ שלך יתפוס, יקצור פיברוטים וריטווטים ויחזק את האגו הרעוע שלך. לעתים נדמה לך שהברקת רק כדי לגלות שאיש אינו מבין, מתרשם או מתעניין, ובפעמים אחרות משפט סתמי וקלישאתי למדי הופך ללהיט. מכל מקום, הציוץ ההוא היה אחד מני אלפים, ועד שהגעתי הביתה שכחתי ממנו.
כשפתחתי את האפליקציה, כעבור שעתיים, הבחנתי במשהו מוזר: עשרות אנשים לא מוכרים מינשנו אותי. רובם קיללו וגינו אותי. מתברר שעיתונאי ימני בכיר ציטט את הציוץ שלי תחת הכותרת "הציוץ המבחיל של היום". בינתיים בפייסבוק, אושיות רשת מהימין נכנסו לי בצורה. תיבות ההודעות הפרטיות בפייסבוק ובטוויטר התמלאו בהודעות. חלקן איחלו לי "תהיה חזק", משל עברתי חלילה מוות במשפחה, בעוד אחרים איחלו לי מוות במשפחה. העוזר הפרלמנטרי של האישיות הפוליטית התקשר, טען שהיא פגועה עד עמקי נשמתה, וביקש להסיר את הציוץ. הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. כשצייצתי, ההנחה המופרכת שלי הייתה שמשום מה שהאישיות הפוליטית לא תיחשף לציוץ או תייחס לו חשיבות, והוא אכן היה פוגעני משהו. חבר צייץ לי: אתה עובר לינצ'טוויטר, ואז הבנתי שזה באמת קורה. קצת אחר כך הוא שלח לי לינק לקטע פייסבוק: מתברר שהציוץ שלי היה האייטם הפותח של התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 20, שבה דנו המשתתפים בשאלה אם אני שוביניסט, רשע, טיפש או סתם שמאלני זבל. פעיל ימין ידוע, קומיסר תקשורת ותרבות מטעם עצמו, קרא לפיטוריי בסטטוס שהעלה ובו פורסם הטלפון של המערכת. ניסיתי להעמיד פני אדיש, אך לא בהצלחה מרובה. המועקה צרבה בגרון, בחזה, בגב התחתון. לא היה מקום לספק: עברתי שיימינג.
בניגוד לאנשים אחרים, שבעקבות ציוץ חסר טקט אחד איבדו את עבודתם ועולמם חרב עליהם, לציוץ שלי לא היו השלכות שליליות מיידיות. אם הבנתי משהו בעקבות הפרשה הקטנה שבה הייתי מעורב, זה שמעטים האנשים שחשים כלפיי אמפתיה אמיתית. אחרים אדישים ורבים אחרים, שמבחינתם אני סמל אמורפי למשהו לעיתונאי שמאלני, כנראה רואים בי אויב ושונאים אותי שנאת מוות אף שאינם יודעים עליי דבר. הרצון שטקסט שלי מכל סוג שהוא, בן 140 תווים או אלף מילים, יעורר רגשות חיוביים - ציפייה נאיבית שהחזקתי בה בראשית ימיי ככותב - נעלם כליל. בכלל, אין לי כל חשיבות, כפי שלמרבית הכותבים אין כל חשיבות. לא קל להכיר בכך, אבל טיפה משחרר.
למחרת בצהריים, כשהבנתי שהדי הסערה מסרבים לשכוח, כשכל כניסה לפייסבוק הניבה מטח קללות ועשרות בקשות חברות מאנשים שנראה שלא משתייכים למיליה החברתי שלי, ומבקשים להתקרב אליי כדי לטנף עליי (רמז: מרבית חבריי אינם מצטלמים על רקע הר הבית), פרסמתי התנצלות. ההתנצלות היתה כנה: התכוונתי להתבדח ולייצר אמירה אקטואלית, לא לפגוע. אחר כך פשוט נעלמתי. הסרתי את האפליקציות של פייסבוק וטוויטר מהטלפון הסלולרי, שאליו אני מחובר בכפייתיות, והפחתתי באופן דרמטי את תדירות הביקורים שלי בשתי הרשתות החברתיות. התוצאה הראשונה של תוכנית ההתנתקות היא זמן פנוי: הפיד משעבד אותך, מפתה בכל דקה מדקות היום, כי המסיבה לעולם לא נפסקת ואינך רוצה להיות מחוץ לעניינים. רק שכאין לך מה לתרום, פתאום כל סטטוס וציוץ נראה קצת פתטי, כמו פטפטת אינסופית שלא מובילה לדבר.
במקביל, התברר שהגמילה מהתרומה לאותה פטפטת היא החלק הקשה באמת. אחרי שנים של ציוצים, המוח מתוכנת לעבד כמעט כל פעולה בחייך, פרט אולי לאינטימיות ביותר, כפוטנציאל לטקסט באורך 140 תווים. כל שיר שאתה שומע ברדיו, כל ידיעה חדשותית, כל טעות של מגיש בטלוויזיה, כל הברקה של אחת מבנותיך, כל אירוע מצחיק בעבודה, כל שלט דבילי שאתה נתקל בו ברחוב - כולם הם חומר פוטנציאלי לאריזה ושליחה מיידית למרחב הווירטואלי. לפתע, חוויותיך היומיומיות כבר לא נחקקות בדפי ההיסטוריה. חייך משולים למשחק טניס מול אף אחד, כדורים שנחבטים אל הנצח ולעולם לא חוזרים. אוסף רגעים ללא כותרת. והמסיבה? היא נמשכת בלעדיך, כאילו אין לך כל חשיבות. כי אין לך כל חשיבות. כן, להפסיק לצייץ בטוויטר זה קצת כמו להבין מה יקרה לעולם אחרי שתמות: שום דבר.
היו גם צדדים משחררים לגמילה. חלק הארי של ציוציי עוסק באקטואליה, ואין עיסוק עקר יותר מאשר התגובות המידיות על כל התפתחות חדשותית. ראשית, רוב ה"חדשות" אינן בהכרח חשובות. הן לא חשובות ברמה ההיסטורית ובוודאי לא משמעותיות יותר לחייך מאשר כאבי שיניים או המטלה הבאה בעבודה. שנית, הציוץ על התרחשות אקטואלית מקנה לך תחושה כוזבת של שליטה והשפעה, שצפויה להתפוגג בחלוף הזמן, כשתגלה שמרבית האנשים, אם לא כולם, חושבים בדיוק אותו הדבר על הסכסוך עם הפלסטינים, טוהר הנשק, תפקוד ראש הממשלה ומתווה הגז, גם אחרי הציוץ הפגזי שלך. גם גלגלי ההיסטוריה אינם עוצרים בזכותך במקרה הישראלי הם סתם מתחפרים בבוץ באופן מתסכל. לכן, אבן כבדה נגולה מעל לבי כששמעתי חדשות מעצבנות, מתסכלות, מרתיחות, והבנתי שאינני חייב לומר או לחשוב עליהן דבר. פתאום המציאות הכאוטית בישראל נגעה בי קצת פחות, כאבה לי קצת פחות, כאילו צמח קרום דק שמגן עליי מפניה הקרום שמונע ממני לצייץ בטוויטר. לפחות עד שתישמע אזעקה עולה ויורדת ותשלח אותי למקלט, במלחמה הבאה (פעם הייתי מכניס כאן איזו הלצה תפלה על מלחמות בקיץ. לא עוד).
רק שבסוף נשברתי. כי גם אחרי שאתה מבין שהציוצים שלך אינם תורמים דבר לשיח הציבורי; שרבים מהגולשים רוצים ברעתך; שמעבר לבועה הקרובה של עוקבים מהמיליה שלך, שמצביעים לאותה מפלגה פחות או יותר ומייצגים פרומיל מהציבור הישראלי, מסתתר אוקיאנוס אנושי של אנשים שמבחינתם אתה אדם הזוי, קיצוני ולא לגיטימי; שמדובר במשאבת זמן ועצבים; שההתמכרות למכשיר הנייד פוגעת בקשרים שלך ובמשפחתך; שאולי מוטב לפתח תחביבים מועילים יותר מהקלדה של ציוצים שכנראה מצחיקים בעיקר אותך גם אחרי כל זה אתה בכל זאת צריך לומר משהו על החיים ועל המציאות במקום המתוסבך הזה. אחרי הכל, גם הפחמן הדו חמצני שאתה פולט לא תורם לשיח הציבורי, אבל אינך מפסיק לנשום. כן, להפסיק לצייץ בטוויטר זה קצת כמו להבין מה יקרה לעולם אחרי שתמות. ואתה רוצה לחיות.