במהלך הצפייה במונדיאל אי אפשר להימנע ממחשבות על נבחרת ישראל, ועל איך ובאיזו מידה בחורינו ובנינו האהובים היו משתלבים בטורניר. אין ספק שבכל הנוגע לאווירה, לחוויה, לאפשרות לקחת חלק במונדיאל - תחושת הפספוס כואבת. כמה נחמד היה יכול להיות אילו היינו חלק מהחגיגה, מההגרלה, ממשחקי ההכנה, בחירת הסגלים, ואז להיות ברחובות מוסקבה וסנט פטרסבורג, להשתולל בפן-זון, לעשות תהלוכות לקראת המשחק, עם רבבות ישראלים ביציעים שצובעים אצטדיונים בכחול לבן, מצטמררים בשירת "התקווה", הרי רק מלדמיין את זה הלב נצבט.
אבל אז מתחילים המשחקים, והחלום נראה רחוק מתמיד. בכל מהלך, בכל נגיעה, בכל מאבק אווירי, בכל צירוף מסירות, בכל ניסיון יציאה להתקפה, אפילו רק כשהמצלמה עוברת על פני השחקנים - הפערים מתחוורים. אין לנו שם שום סיכוי. אנחנו רחוקים, רחוקים מאוד, בכל אספקט, מכל נבחרת. האוהד הישראלי מדמיין איך הבחורים של אלון חזן (אפילו אין מאמן, לעזאזל, ולאף אחד לא אכפת) היו מתמודדים, מנסה לחשב את מי אפשר לנצח, ומבין - אנחנו פשוט לא באזור. אין הגנה מספיק חזקה. אין איכות או יצירתיות, אין ביטחון ואמונה, אין טקטיקה ייחודית או מוטיבציה או קבוצתיות שיכולות לחפות על מגבלות. למעשה, אין גם שום מסגרת בפיפ"א שממנה יכולנו להעפיל מהבית המוקדם. לא מאסיה ולא מקונקאק"ף, אפילו לא רק מהמזרח התיכון.
ואז במחצית המצלמה חוזרת לאולפן, וגאונינו מנתחים. טל בנין וג'ובאני, בן שמעון וגיא לוי. ושוב, כמו תמיד, הפער הזה, המרחק המקצועי, משהו פה לא מסתדר, מעט צורם. אומנם זו בכיינות ישנה, ומה לעשות, אנחנו בישראל, מוריניו או ליניקר לא יבואו לאולפן של "כאן", וכן צריך דמות מקצועית סמכותית, עם עבר מוכח בענף, אבל אם מאז ומעולם היה קשה לשמוע מאמנים וכדורגלנים ישראלים מנתחים כדורגל מהטופ העולמי, הרי שבשנים האחרונות, לאור הפערים הגדלים, זה נהיה צורם עוד יותר.
כשמדובר בליגה הישראלית, וגיא לוי מספר על הקשיים לשחק בטרנר או על האווירה בחדר ההלבשה בסכנין, התרומה שלו קונקרטית. כשרן בן שמעון מספר על הכנה של קבוצת חוץ למשחק בטדי או על התנאים במגרש הצר באשקלון, אלו תוספות בעלות ערך. בכל הנוגע לפרשנות על הטופ של הכדורגל עולמי, העובדה שיש לך עבר בכדורגל הישראלי היא לא רק חסרת ערך - אלא להיפך, היא חיסרון. זה רק ממחיש עד כמה אתה רחוק. זה שומט את הקרקע מתחת לטיעונים שלך.
אולי בגלל זה מסתמן אחרי שבוע של שידורים שהחוליה המרכזית בפאנל של אולפן המונדיאל ב"כאן" הוא עמית לוינטל. הדבר הכי בולט בו הוא פשוט כמות הידע. גם מגיע מוכן, אבל גם יודע בשלוף. אולי הוא לא היה כדורגלן מקצועני, לא מכיר את הדינמיקה בחדר ההלבשה, אבל הוא כן יודע מתי מונה מאמן נבחרת יפן, מכיר את ההתלבטויות בסגל של אוסטרליה, זוכר בעל פה רזומה של שחקנים, ובכלל, בלי יומרות גדולות מדי, בלי התחכמויות וניתוחים מיותרים, פשוט מוסר מידע. כלומר, מוסיף, מעשיר, ענייני, וזה כל מה שביקשנו. ואולי משה סיני צדק בהפרדה שלו בין המשחקים, והעובדה שלוינטל מקושר לכדורגל, ולא לכדורגל ישראלי, היא היתרון האמיתי שלו.
התרומה של לוינטל על הבמה המרכזית בולטת בעיקר על האין תרומה הכוללת של כל השאר. הוא שוב ממחיש (כמו אסף כהן ביורו הקודם, שהגיע כאלמוני והתגלה כנקודת אור) עד כמה מיושן עולם הפרשנות הישראלי, איזה דמויות ארכאיות מתווכות פה בין הצופה למשחק וכמה הן לא רלוונטיות. מה הטעם במאמני עבר או בשחקני עבר, אם אין להם מושג. מילא עילגות או שחצנות, אבל הם לא שולטים בפרטים. ואין הכוונה לדמויות "קאלט" כמו ג'ימי טורק או שייע פייגנבוים, שמפרשנים מעצם היותם תוספת של פולקלור, אלא גם למאמני עבר מכובדים (ניר לוינים למיניהם), שקצת נותרו מאחור. יש עיתונאים, אנשי שטח, בלוגרים, עורכים, אנשי תקשורת, עכברי רשת, צעירים ורעבים, מלאי ידע, ששולטים בחומר ויכולים להחליף את הדור הישן. לוינטל הוא נציגם.
וכמובן, יש עוד נקודה על לוינטל, שבעולם מתוקן לא ראוי להתייחס אליה או לחזור עליה, אבל זה לא עולם מתוקן, ולא מדינה מתוקנת, ולכן חשוב שוב לציין את העובדה המבורכת - שפאנל הפרשנים במשדר המונדיאל המרכזי כולל הומו מוצהר. זה לא מובן מאליו. רק בשבוע שעבר, בתוכנית "מי ירה בילדי הבר נוער", אמר אחיו של חגי פליסיאן "הכי גרוע מבחינתי זה שאמרו עליי שאני הומו. עדיף היה שיגידו שאני רוצח", והזכיר את הצד הפרימיטיבי של ישראל, שממש לא חבוי בפינות אפלות, אלא ניצב במרכז, בכנסת, בכיכרות. כמה נחמד לחשוב על אנשי החושך שצופים בלוינטל ומתמוגגים מדבריו המקצועיים (בין אם הן מודעים לנטיותיו או לא, כך או כך זה משעשע), וכמה חשוב לראות אותו מנפץ דעות קדומות בשידור חי, ומוכיח שהומואים הם מעבר לסטיגמה הרווחת, אלא יכולים להיות אנשי כדורגל הארדקור, ועוד הדמות הכי סמכותית בפאנל של אולפן המונדיאל המרכזי. אין יור פייס.
