וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כן, עכשיו זה הזמן להתלהב: הפער שבין מסי וארגנטינה לשידור בישראל

27.6.2018 / 13:00

ערב מושלם, דרמה לפנתיאון, מונדיאל משובח, מסי ומראדונה על המסך, ורק ברקע הפרשן איוניר ממשיך בגישה הנרגנת, לא חבל? פז חסדאי על הדרמה של ארגנטינה, ההצגה של מראדונה והשריטה של מסצ'ראנו ושפיגלר

עריכת וידאו: מתן חדד

הלחץ

היה ערב טעון, עם תחושה של פאניקה באוויר, לחץ גדול מאוד, מכל הכיוונים, ערב ששוב הזכיר שלפעמים בכדורגל הכדורגל הוא שולי. אומנם זה משחק, ועל אף שהוא מקצועני, עדיין בבסיס שלו אמורה להיות שמחה, שעשוע, הנאה, (ייתכן גם שזה מה שאמר להם המאמן, "פשוט תיהנו"), אבל ניתן היה לזהות על הפרצופים של כולם בהלה אמיתית, חוסר אוריינטציה, כמו מהומה אחת גדולה. ואתה מזדהה עם כולם. מכיר את התמונה הכוללת, מבין את כל הצדדים. מבין את המצב העדין של מסי, את החלום של ניגריה, את הלחץ והמצוקה של השופט, את השדר והפרשן שמנסים לתאר את הרגע ונאבקים עם המילים של עצמם.

כל הזמן תחושה של סנסציה באוויר, שעוברת בצורה מוחשית מהמסך, מהאצטדיון, לכל סלון בעולם. הידיעה שמה שלא יקרה, איך שזה לא ייגמר, בין אם ניצחון של ארגנטינה או הדחה של ארגנטינה, כך או כך זה יהיה גדול. השער של מסי באמת היה מושלם. החלטות השיפוט (הדי מוצדקות) הוסיפו מימד ונופך לדרמה. ואז גול הניצחון, תחושת סיפוק גדולה, והנה עובר עוד יום בטורניר, ועוד יום, ועוד ניצחון דרמטי, ועוד משחק נפלא, וזה לא נגמר, ולא נגמר, ואז ההבנה, היכולת להסתכל על כאן ועכשיו, ולהרגיש - זה אחד המונדיאלים המהנים שידענו. איזה כיף פה.

עוד בנושא

מסי "גירש את כל השדים" וריגש את המדינה: "אין דבר יפה יותר מלהיות ארגנטינאי"
גרב המזל של מסי והאלמוני שלקח לו את החולצה: צפו בכל הסרטונים מהחגיגות
דייגו מראדונה שחולל סערה ופונה לבי"ח: "הבני זונות מנסים להדביק לי מחלת לב"
שליחנו לסנט פטרסבורג עם אוהדי ארגנטינה - התופעה הכי עוצמתית במונדיאל
ארגנטינה נגד צרפת בשבת ב-17:00: לתמונה המלאה של משחקי שמינית הגמר
צפו בתקציר: שער דרמטי של רוחו נתן לארגנטינה 1:2 על ניגריה ומקום בשלב הבא

שחקן נבחרת ארגנטינה ליאונל מסי חוגג. GettyImages
סוחט מהצופה תמהיל מורכב של רגשות: אושר, רחמים, כעס, גאווה/GettyImages

ליאו מסי

אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. אי אפשר שלא לנתח כל מסירה, לצאת בהכרזות נחרצות על כל מהלך שלו. הוא גדול, הוא גמור, הנה הוא מנסה להנהיג, הנה הוא קורס ובורח, הנה הוא סוחט מהצופה תמהיל מורכב של רגשות: אושר, רחמים, כעס, גאווה. ברקע נמצא רונאלדו והמונדיאל שלו, וכל העבר של מסי עם ההפסדים בגמרים, ואתה יודע כמה מטענים הפרעוש הקטן הזה סוחב על הגב, כמה עליות וירידות, כמה קשה להישאר יציב במטוטלת הזו. בסיום רוחו היה זה שסחב אותו על הגב לחגיגות הניצחון, בעוד אחת משרשרת התמונות הסמליות שהערב הזה סיפק.

מסי היה האטרקציה המרכזית, אבל כל התפאורה סביבו הייתה מרהיבה, כאילו מחלקת האיפור נסחפה. דייגו מראדונה ביציעים, למשל, הצל הגדול של מסי, הגאון המשוגע, שאלוהים יודע מה עובר עליו, מה זורם לו בדם, רגע הוא חוגג כמו חולה רוח, רגע הוא סובל ומתענה ומתפתל בכיסא, והנה הוא צוהל ומניף אצבע משולשת, ממש ספקטאקל. ברקע מופיעה כל הזמן הפציעה של מסצ'ראנו, עם שריטה מדממת שחותכת לו את הפנים, וכל דקה נוסף לו עוד פצע, כמו דמות מוגזמת בסרט מלחמה, והוא לא נחבש, המשחק לא נעצר, כאילו מנסים להוסיף עוד אלמנט לאנדרלמוסיה. ואז מישהו בסלון אומר "מה עם מירי רגב, אה", עם חזרה מהירה וקרה למציאות. לתזכורת שזו מנת חלקנו. שזה מה שעובר לנו בראש עכשיו: השיגעון האובססיבי הזה. שזה הקשר שלנו למשחק הזה, ולכדורגל בכלל.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו
שרת התרבות והספורט מירי רגב. ניב אהרונסון
מה קורה איתה, באמת? מירי רגב/ניב אהרונסון

מוטי איוניר

ברקע היה עוד אחד ששוב נסחף אחר האווירה הסוערת, הפרשן מוטי איוניר, שכמו בימיו ככדורגלן, גם הפעם התלהט לכיוונים הלא נכונים. רק כמה ימים חלפו ממופע הנהי שלו במשחק של ברזיל מול קוסטה ריקה, ואתמול זה שוב חזר, עם שרשרת של טרוניות, ששוב התבטאו בטון דיבור מתלונן, בעיקר על רקע האווירה החגיגית. מה פשר החמיצות הזאת? למה להתרכז בטעויות של המאמנים, בחוסר התפקוד, בהחלטות שאתה היית עושה אחרת.

כמובן שזה מגיע מאכפתיות, ומתשוקה לכדורגל, מההבנה שדברים יכלו להיות אחרת (אם רק ניימאר היה מתנהג כמו בן אדם, אם רק אגוארו היה נכנס), אבל למה לא ליהנות יותר מהחוויה? למה לא להתמסר ללחץ, לאנרגיות, להבנה שזה משחק נוקאאוט שכל רגע בו עשוי להיכנס להיסטוריה? בסך הכל זה חבל מבחינת איוניר, חבל שהוא לא נהנה יותר, חבל על החמיצות, על הנרגנות, על הנטייה להתלונן, דווקא ברגעים האלה, זה פשוט לא מתאים. חבל עבורו, מבחינתו, שהוא לא עוצר לרגע, מביט לצדדים, ומבין שהוא בפסגת העולם, בג'וב חלומותיו, נוסע למונדיאל, ומפרשן בטלוויזיה משחק של ארגנטינה.

מוטי איוניר פרשן כדורגל. ברני ארדוב
כמו בימיו ככדורגלן, התלהט לכיוונים הלא נכונים. איוניר/ברני ארדוב

עמיחי שפיגלר

מנגד, בצד השני של האנרגיות, השבוע עמיחי שפיגלר איבד את הקול ב-0:3 של קולומביה על פולין, וזה דווקא היה נחמד. סביר להניח שגם שפיגלר ראה את כל הסרטונים ברשתות החברתיות של השדרנים המשתוללים שצורחים באקסטזה למיקרופון, וסביר להניח שהוא תהה עם עצמו למה בכל העולם זה מותר ורק בישראל כאלה קפוצי תחת, ובעצם, למה אם אלה צעקות בספרדית הן מרגשות ובעברית הן ברבריות? אז נכון שהשדרים מחו"ל משדרים משחקים של הנבחרות שלהם כך שיש הצדקה להתרגשות שלהם, ומנגד שפיגלר הצטרד בעקבות השער השלישי של מדינה בקצה השני של העולם שמנצחת משחק שאפילו עדיין לא מעלה אותה לשמינית. ובכל זאת, זה אירוע מרגש. אפשר להיות באקסטזה. מותר לצעוק, כולנו מתלהבים פה, זה טבעי לחלוטין. מה שהיה נחמד הפעם, זה שהיה לשפיגלר צידוק, אבל מעניין איך זה ייראה בהמשך. מעניין אם מעתה האיש שבכל משחק ליגת העל יוצא מגדרו, שעל כל גול של צ'יבוטה צועק "שער גדול של שחקן גדול", יצליח לשמור על פרופורציות. אין ספק שהחזרה לשגרה תהיה קשה ומאתגרת לכולנו.

רדאמל פלקאו, נבחרת קולומביה. רויטרס
"שער גדול של שחקן גדול", הפעם על אמת/רויטרס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully