"הוכחנו את זה לא פעם - ברגע האמת, גם כשאנחנו ניצבים מול בעלי הון או תביעות, אנחנו עומדים בזה", אומרת העיתונאית עינת פישביין, מו"ל "המקום הכי חם בגיהנום". האתר שהקימה מסכם בימים אלו עשור של פעילות שנחתם באיחוד כוחות אסטרטגי בין שלושת אתרי העיתונות העצמאית הגדולים בישראל, תחת מבנה אירגוני אחד.
בשיחה בפודקאסט של המכון הישראלי לעיתונות, פישביין מספרת כיצד החלום האישי שלה התעקש להפוך למציאות בימים בהם עיתונות עצמאית נשמעה כמו מדע בידיוני; מסבירה למה האיחוד עם "העין השביעית" ו"שקוף" הוא הכל חוץ מהודאה בכישלון ותולה את היחסים העכורים שנוצרו עם הכתבת שהפכה למזוהה יותר מכל עם המקום - בהעידר גבולות.
חלק קטן מהשיחה מובא כאן בכתבה. האזינו או צפו בשיחה המלאה.
נתחיל מסיבת ההתכנסות: אחרי עשור של פעילות "המקום הכי חם" מתאחד עם עמותת "שקוף" ועם אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית" (שהתאחד עם "שקוף" כבר לפני שנתיים). ברכות. ספרי לנו איך בעצם העסק יעבוד?
"שלושת כלי התקשורת העצמאיים הגדולים הישראל מתאחדים מבחינה אדמינסטרטיבית, אבל כל אחד ישמור על העצמאות המערכתית שלו, על המיתוג, על הצוות ובעצם על התוכן. מצאנו שאנחנו מאמינים בערכי יסוד שונים, ועם האיחוד נוכל להתקדם ולצמוח. לחשוב איך לא רק שורדים, אלא מגיעים רחוק יותר. אנחנו מעלים שחקן חדש על מפת העיתונות הישראלית. זו השאיפה שלנו".
מה הכוונה "ערכי היסוד". על מה אתם מסכימים?
"כולנו מסכימים שעיתונות תחקירים היא גולת הכותרת שלנו. זה נושא שבשנים האחרונות ברוב כלי התקשורת בארץ לא קיים. יש מעט מאד כתבים חוקרים, תוכנית אחת בטלוויזיה ומחלקה אחת באחד העיתונים".
אני מכיר יותר מתוכנית אחת, או נכון יותר - לפחות אחת בכל ערוץ.
"הן מגדירות עצמן ככה, אבל אני מדברת על תוכנית שהיא נקיה ממחויבות כלפי בעלי הון, פוליטיקאים, מו"לים ואינטרסנטים. שהיא באמת חסרת פחד. אני חושבת שהוכחנו את זה, כל אחד מאיתנו - שברגע האמת, גם כשאנחנו ניצבים מול בעלי הון או תביעות - אנחנו עומדים בזה. גם בנושאים ובדעות לא פופולריות וגם מול הזרם שאנחנו נמצאים בו. זה נשמע קלישאה אבל זה נכון".
תני לי דוגמה.
"אנחנו עוסקים בנושאים כמו לשכת עורכי הדין, כשהתופעות שקורות בה, נניח בתקופת אפי נוה, השפעותיהן פגעו גם באנשים מהצד הימני וגם מהצד השמאלי".
כלומר, את בעצם אומרת: נפעל גם נגד השמאל.
"נכון, הייתה פה ממשלת מרכז, ופעלנו. תראה, אני מזכירה שאני גדלתי ככתבת חברתית באמצע שנות התשעים, בממשלת רבין. התחלתי במקומונים והתגבשתי בעיתון 'העיר' של רשת שוקן. משם עברתי לידיעות אחרונות, אבל מבחינת הליבה למדתי את מה שאני יודעת על עיתונות ביקורתית, שמבקרת את מוקדי הכוח, במקומונים. כל זה קרה תחת ממשלות שמאל. הביקורות הכי קשות שלי אז היו נגד מפלגת שינוי, לא ש"ס. וגם בשנה האחרונה הייתה אצלנו ביקורת מאד קשה על השרה מרב מיכאלי, סביב נושא התחבורה וההבטחות שלה שלא מולאו".
עלה התאנה של ידיעות
ובכל זאת אני רוצה להתעכב רגע על "ידיעות אחרונות". לפני כמה שבועות עלה ב"עין השביעית" פרויקט יוצא דופן בהיקפו על מה שזכה לכינוי "שיטת ידיעות" ועל האופן בו השחית המו"ל נוני מוזס את כתבי ועורכי העיתון לטובת השגת יעדים עסקיים של הקבוצה. הופתעת?
"לא. התחלתי בידיעות כסגנית עורכת של ניר בכר במוסף '7 ימים', ואז הגיע ניר חפץ להיות העורך שלי והחזקתי שם עוד חודשיים, ועזבתי לתקופה ארוכה. ואז חזרתי ל-'7 לילות', ואת החלק האחרון העברתי ככתבת ב-'7 ימים' כשאביב הברון היה העורך שלי. מבחינת התערבות, הייתי כאמור כתבת חברתית וכנראה שלא הייתי מספיק חשובה או מעניינת כדי שיפריעו לי. אני גם חושבת שהיה מאד נוח לעיתון שיש מישהי שאם אומרים על העיתון שהוא משרת רק בעלי הון, הם יכולים להשתמש בי כעלה תאנה ולהגיד 'אבל היא כותבת אצלנו'.
"אבל זה לא שאני מסתכלת לאחור והמומה. לא היה לי ספק שאנחנו משרתים את כוחות הרוע והאופל ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי עזבתי בשביל להקים את 'המקום'".
"כל חודש שמתי בערך 120 אלף שקל"
ספרי לי איך בעצם התקבלה ההחלטה.
"בשמונה השנים בהן עבדתי בידיעות ילדתי את שלוש הבנות שלי. זו לא הייתה תקופה של פריחה מקצועית בשבילי. ואז הגיע הקיץ של 2011, ואיתו המחאה החברתית. שם התברר לי בצורה מוחלטת שאין שום קשר בין העיתונות שאני עובדת בה לבין העיתונות שאני מאמינה בה. העיתונות שאני מאמינה בה היא עיתונות שעושה שינוי.
"תוך כדי אני מבינה שאי אפשר לספר את הסיפור הזה שאני מאמינה בו במיינסטרים. הבנתי שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה ב-'7 ימים' של ידיעות, שאז היה המוסף הנקרא בישראל, אבל שלא תהיה לי שום אפשרות לשנות את הכיוון של הספינה, שמשרתת בעלי הון. צריך לזכור, כלי התקשורת העצמאי היחיד שפעל אז בישראל היה 'הפלוג' של טל שניידר. אפילו 'העין' היה עדיין בפרינט.
"ואכן, ברגע שהייתה לי אפשרות עזבתי את ידיעות. בהתחלה חשבתי על בלוג קטן משלי בו אביא סיפורים, והבנתי שאני לא יכולה לעשות דבר כזה בלי עורך שיושב עלי. ואז חברתי לאירית דולב שהייתה שותפתי לדרך והעורכת הראשונה של 'המקום'. משם הרעיון גדל לכלי תקשורת שיהיו בו עוד כותבים ועוד אנשים ועוד טורים ואת האג'נדה שאני מאמינה בה שהיא בעיקר חברתית. מאוחר יותר שרון שפורר הצטרפה ולקחה את המקום לכיוון של הון-שלטון, תחקירים ומי טו. בשלב מוקדןם מאד הבנתי שמבחינתי כלי התקשורת הזה יהפוך את סדר היום: אני לא מחויבת לסיפור הפוליטי ולא לביטחוני, הסיפור החברתי ומה שקורה לאנשים בארץ הזאת יותר חשוב".
ומי מממן את כל זה?
"עד הקורונה המימון היה כמעט אך ורק שלי. למזלי היה לי את הכסף לשים על זה".
בכמה כסף היה מדובר?
"כל חודש שמתי בערך 120 אלף שקל. תראה, הבעיה של 'המקום', גם ביחס לעמותת 'שקוף', הוא דיס-פרופורציה בין העבודה העיתונאית ויכולת ההפצה שהיא טובה וגדולה, לבין ההכנסות. אני גוף התקשורת העצמאי עם הכי הרבה כניסות וצפיות. בחודשים טובים אנחנו יכולים להגיע ל-300 אלף יוניקים, ויש הרבה חודשים טובים".
וכמה תומכים היו לכם?
"עד שהתאחדנו עם 'העין' היו לנו כ-2,000 תומכים קטנים. לשם השוואה, ל'שקוף' ו'העין' ביחד יש 6,000. אנחנו עמותה בע"מ וקרנות לא יכולות ולא תמכו בנו, ואני מרוצה מזה. בסופו של דבר, עדיף לנו בלי, ועדיפה השיטה של תומכם קטנים".
ומה אם הקרן החדשה, לדוגמה, הייתה מציעה תרומת ענק?
"זה היה מאד בעייתי כי אני רואה את עצמי כזו שאמורה לכתוב גם עליהם. אגב, לא שיש לי בעיה איתם, אבל מעולם לא קיבלתי מהם מימון ואני ממש בסדר עם זה, למרות שהבור הכלכלי הוא גדול ועמוק".
בואי נודה, בחיבור הזה יש בעצם הודאה בכישלון.
"תראה, אני לא מנכ"לית של חברה, ולא אגיד שאני כלכלנית מצוינת. אגב, אני עובדת בשנה האחרונה על העצמה עצמית - אסור לי להגיד שאני מנהלת לא טובה - אלא שאני מנהלת עם סגנון ייחודי. מעולם לא השכלתי לעזוב את הנושא העיתונאי ולעבוד בלהביא כסף, והמחיר בהתאם".
דבר אחד לא הבנתי: אם אתם שומרים על כל כוח האדם וגם על התוכן, מה בעצם האיחוד ייתן לכם?
"היו לנו קמפיינים מצוינים שהכניסו לא מעט כסף, אבל זה היה בפיקים. לפעמים הגענו לסדר גודל של 300 אלף שקל תרומות בחודשיים. אבל הבעיה שלי היא השוטף. מישהו צריך לעבוד בלהביא כסף ובלדבר עם האנשים שנותנים לך כסף. יש לנו עורך, עורך משנה, מפיק וכיוצ. אבל אתה רואה שיש חמישה אנשי מערכת ורק אדם אחד עד 13:30 שעוסק באדמיניסטרציה. זה לא מספיק. עיתונות עולה הרבה כסף".
שפורר? "אני חושבת רק על טובת 'המקום'"
אחת ולתמיד: מה בעצם קרה בינך לבין שפורר?
"אני לא יכולה להגיד מה קרה או לדבר בשמה. אני יכולה להביע הערכה אינסופית לשרון ככתבת וכאדם, ולתרומה שלה למקום שאין דרך להפריז בה".
זה מוזר, עבדתן יחד 5 שנים כמו זוג. אף אחד לא חשב כאן על "טובת הילד"?
"אני חושבת רק על טובת 'המקום', גם על חשבון טובתי שלי. הוא לפני הכול".
זה קשור לכתבה על גילי מוסינזון?
"ממש לא, למרות שהבנתי שהוא חפר על זה ברשתות. הסיפור קשור ליחסי עבודה, חוסר הסכמות שהלכו והתדרדרו והעכירו את היחסים האישיים שלנו. העזיבה של שרון זה הדבר הכי כואב והכי קשה בעשור ש'המקום' קיים, והיו המון דברים כואבים".
ואולי באמת הבעיה היא "סגנון הניהול הייחודי" שלך? יש תחלופה לא קטנה של עובדים באתר.
"אני לא מסכימה. היו כאן ארבעה עורכים בעשר שנים, מתוכם אחד היה כחודש (אבי זילברברג ד.ו) והבנו מהר מאד שזה לא מתאים. להיות עורך בעיתונות עצמאית ולעזוב אחרי 3 שנים נשמע לך דבר בעייתי? לי לא".
אני מדבר על היחסים הבין אישיים, לפי הציוצים של שרון, הפרידה הייתה מאד אמוציונלית.
"להגיד לך בכנות? אני חושבת שיש לי בעיה של גבולות, שאני מטפלת בה בדרכים אחרות שהן לא בראיונות בפודקאסט. לא פעם ב'המקום', בגלל המבנה הייחודי שלו - ואגב, זאת אחת הסיבות שאני שמחה שאנחנו מתאחדים והמבנה הזה ישתנה - שהוא כל כך קטן נוצרות בעיות אישיות. זה קורה בגלל שהמו"לית והמממנת היא כתבת וגם העורכת חלק מהזמן, וגם חברה של חלק מאנשי הצוות. וקשה להחזיק מערכת כשאתה גם הבוס וגם חבר של העובדים שלך".
זה נכון שהייתה ירידה בתרומות אחרי עזיבתה?
"הייתה ירידה קלה. בגלל ששרון אמרה מה שאמרה, ואני אומרת את מה שעכשיו - ברכות והצלחה בהמשך הדרך".
"לא אנחנו בחרנו במי טו - הוא בחר בנו"
ניכר היה שהכיוון שהמקום הוביל (בעיקר בגלל שרון) היה נושא ההטרדות המיניות. בעוד שזה נושא מאד חשוב, זה לא מה שאת ראית בדמיון שלך כשיצאת לדרך. את כיוונת לנושאים חברתיים.
"תומר מיכאלזון (עורך האתר לשעבר ד.ו.) עשה כתבה מטורפת על ההתעמרות במאקו וחשבנו שזה יהיה המי טו הבא. זה לא קרה בינתיים, אבל היה גל של כתבות שעסקו בנושא. לגבי המי טו, לא אנחנו בחרנו בו אלא הוא בחר בנו. לא פעם ולא פעמיים, אני, מאשה אברבוך, רויטל חובל ושרון הצהרנו, הכרזנו ואמרנו שדי. אתה צריך להבין, המחירים של העיסוק בנושאים האלה כל כך גבוהים. ברמה של אני נעזרת בשירותים של פסיכולוגית שנותנת עזרה מקצועית לנשות הצוות. אתה שומע סיפורים מחרידים. יש לזה מחירים נפשיים גבוהים מאד".
ישנה תחושה שהעיתונות העצמאית נמשכת לסיפורי ברנז'ה, כלומר לסיפורים על המתרחש בכלי תקשורת אחרים. זה קורה בין היתר כי זה נגיש, קרוב ומבטיח שיח בטוויטר. אבל מבחינה עיתונאית, לא יותר מעניין האם ישנה התעמרות במשרד עורכי דין גדול או בבנקים?
"זה מעניין כי הייתה לנו שיחה על זה במערכת. תראה, אני לא חושבת שאם יגיע ליד מבנק הפועלים הוא יזוז הצידה בשביל מאקו. אבל כן, יש סיפורים שלא משחררים אותך. גם ההחלטה לא לספר את הסיפור היא החלטה. יש שלב שבו הסיפור אומר: אתה חייב לספר אותי".