לפני ארבע שנים נאלצה לוסי אהריש, במפתיע, לפנות את רצועת השידור הפופולרית שלה "שיחת היום" ששודרה על מסך רשת 13. הסיבה הבלתי רשמית הייתה: שינוי לוח השידורים בעקבות המיזוג עם חדשות עשר והניסיון לייצר סינרגיה בין התכנים. אלא שמאחורי הקלעים ריחפו השמועות על הדרה מכוונת וניסיון להעלים מהמסך "נושאים שנויים במחלוקת" - פחות או יותר הטיקט המרכזי שלה.
לאהריש לא היה זמן להתאבל. מאז היא מצאה עצמה מפלרטטת עם שלל תוכניות וערוצים - מזמר במסיכה ועד אולפן שישי - תוך עבודתה כמגישת הבית בערוץ המקוון דמוקרטTV. כל אלו כשברקע חתונה, לידה וגם איזו הפיכה משטרית אחת קטנה.
כעת, במעין צדק פאטי של סגירת מעגל, בתחילת אוגוסט צפויה אהריש לשוב למסך ברצועה חדשה בשעה 16:00, הפעם תחת מוטת חדשות 13, בה היא מקווה לשחזר את ההצלחה.
כעת מגיעה אהריש לשיחה בפודקאסט תיקטוק של המכון הישראלי לעיתונות. על הפרק: העזיבה הטראומטית את מסך רשת 13 (והחזרה אליו בקרוב), ההפגנות נגד ההפיכה (וכפיות הטובה של המרכז-שמאל), הבלבלות בתקשורת - וכמובן, הילד והזוגיות שאפילו הגזענים לא מצליחים לקלקל.
חלק קטן מהשיחה מובא כאן בכתבה. האזינו או צפו בשיחה המלאה.
עזבת את רשת ב-2019 לאחר המיזוג עם חדשות עשר כאשר באוויר אופטימיות זהירה, ואת חוזרת לחברה במצב מדוכדך עם נתוני צפייה דועכים וחילופי מנכ"לים כעניין שבשגרה.
"והשאלה היא... ?".
למה את חוזרת?
"תראה, בסוף עבדתי ברשת שבע שנים ו'שיחת היום' הייתה תכנית שהצליחה. היא עשתה המון באזז ובשלב מסוים גם ניצחה את המתחרים, לא פעם ולא פעמיים בשבוע. בסוף רשת מבחינתי זה תמיד המקום שבו גילו אותי, זאת אומרת זה המקום שבו נתנו לי את ההזדמנות הראשונה בטלוויזיה, בימי ערוץ 2, כשכולם ניסו להגיע לערוץ 2, ובשבילי, אז, למישהי שעבדה בערוץ 10 והגיעה לערוץ 2, זה היה משהו מאוד גדול. היו הצעות עם השנים דרך אגב, מהמתחרים, אבל לא יכולתי להגיד לא להצעה הזאת בזמנו, כי זה היה חלום של כל אחד.
"בסוף רשת זה תמיד מקום חם בלב מבחינתי, המקום בו התחילה הנסיקה שלי, שהתחילה ההתחלה הטובה שלי, שבניתי את השם המקצועי שלי, לטוב ולרע".
אבל הייתה לך בטן מלאה על הפרידה הזאת. הייתה תחושה שמעלימים אותך כדי להתחנף לאיזה מיינסטרים מדומיין ומעדיפים להימנע מאמירות ברורות.
"בפרידה שהייתה ב-2019 הייתה לי בטן מלאה ואמרתי את מה שהיה לי להגיד לאנשים שהיו קשורים לפרידה שלי בזמנו. זה נכון שהייתי עם בטן מאוד מלאה, והאנשים שהיו אחראים לעזיבתי מרשת, שמעו את מה שהיה לי להגיד וזה נאמר להם גם בראיונות, לא התביישתי להגיד. עם הזמן, התחלפו האנשים, והתחלפה שם הנהלה.
"אני יודעת שאני מגיעה למקום שלא פשוט, ולא קל להם בימים האחרונים, אבל אני עדיין מאמינה בצוות מאוד מוכשר שיש שם ובצוות של כתבים מאוד מוכשר ופרשנים מאוד מוכשרים. אני חוזרת לחדשות 13, שזו בעצם תחילת הדרך שלי, לפני 15 שנה בערוץ 10. עליתי על זה כשקיבלתי הודעות 'וולקאם בק' מברוכי ומאלון בן דוד ומנגה ניר נאמן. אמרתי להם - כן, בקטנה אחרי 15 שנה, ופתאום קלטתי שאני כבר 15 שנה בתקשורת, שזה המון".
מייסדת ז'אנר המונולוג בישראל
זה לא סוד שמתחילת ניסיון ההפיכה המשטרית חדשות 13, לפחות עד הימים האחרונים, לקחה קו ברור של מרכז-שמאל ונגד כוונות נתניהו. גם בתכנים וגם בהיפרדות מדמויות כמו איילה חסון ושרון גל. מנגד, נתוני הצפייה לא עולים. אולי בעצם - למרבה הצער - בעידן הנוכחי אין לקו הזה קהל?
"אני לא יודעת אם אין לזה קהל, כמו שאני חושבת שהתקשורת הישראלית עברה בשנים האחרונות טלטלה מאוד גדולה. אני זוכרת שכשהתחלתי לעשות את כל סיפור המונולוג בפתיחת התוכנית - ז'אנר שעד אז היה קיים בעיקר בחו"ל - כולם הרימו גבה, 'את מי זה מעניין מה יש לעיתונאית להגיד?', 'היא מחפשת כותרות, היא מחפשת פרסום'. אבל אני ידעתי שבסוף כשהלכתי לבית ספר לתקשורת ידעתי שהקלישאה אומרת שתפקידה של התקשורת היא להיות שומר הסף של הדמוקרטיה, כלב השמירה של הדמוקרטיה. וכאזרחית וכבת מיעוט שחיה במדינה הזאת אני חושבת שחלק מהתפקיד שלי זה להציב, לא משנה לאיזה ממשלה נמצאת פה, מראה מול העיניים ולהגיד 'חברים, יש פה דברים שלא עובדים'.
"זה נתפש כאילו העיתונאים הם נגד ממשלות ימין. אבל לא, תפקידו של עיתונאי הוא לשים מראה אל מול השלטון. עכשיו, כן, מה לעשות שרוב השנים היו פה ממשלות ימין, לחלוטין? עכשיו, אנחנו נמצאים בסיטואציה שפתאום עיתונאים בהתחלה לא היו מדברים, כאילו היו רק שואלים שאלות, ופתאום הגענו למצב שעיתונאים כבר התחילו להביע את דעתם. הקו הזה שבין פובליציזם לעיתונות די נפרץ, ואתה כבר כמעט יודע בכל פעם כשאתה מסתכל על המסך, מי העיתונאי, מה הוא חושב, וכנראה למה הוא מצביע.
"אני אף פעם לא הסתרתי את דעותיי, אני חושבת שאין דבר כזה אובייקטיביות עיתונאית. יש דבר כזה להיות פייר עיתונאית, אבל אתה לא יכול באמת להיות אובייקטיבי. כי אתה בן אדם שבא עם מטען, שבא עם עבר, שבא עם מה שאתה עברת בחיים שלך, וזה מגיע לשולחן הזה. זאת אומרת, אתה דוד ואני לוסי יושבים, שנינו עברנו כמה דברים בחיים שבסוף משפיעים על הלך הרוח של השיחה הזאת, של מה אתה תשאל אותי ומה אני אשאל אותך וגם בסאבטקסט אתה תשמע גם מה אני חושבת על זה. אז אי אפשר להסתיר את זה, אבל התפקיד שלנו הוא כן להיות פיירים. זאת אומרת, כמו שאני שואלת את זה שאלה קשה, אז אני גם אשאל את השני שאלה קשה, אבל כשאני רואה חוסר צדק - אז זה חלק מהסיפור".
אז דווקא מאותה נקודת מוצא, תתארי לי מה לדעתך עבר בעצם על התקשורת בשנים האלו.
"מה שעבר על התקשורת זה בלבול. התקשורת נכנסה לסוג של בלבלה כזאת, היא לא הבינה מה מקומה ואיך מקומה והיא פתאום אמרה יום אחד, אה לא, אז כולם מעדיפים לשמוע דעות שמאל אז אנחנו נראה כאילו אנחנו משמיעים דעות שמאל ואז לא, המטוטלת נעה ימינה עכשיו בכל המפה התקשורתית וכבר שנים שהיא נעה ימינה אז אה אוקיי, זה מה שהקהל רוצה לשמוע? אז אנחנו נלך, ואיבדנו רגע בתוך מה הקהל רוצה לשמוע, לא לשאול מה הקהל צריך לשמוע אלא מה הוא צריך לשמוע.
"אני אומרת, מה האמת? מה האמת? עזוב, אתה יודע מה? מתקנת את עצמי. לא מה הוא צריך לשמוע. מה האמת? והאמת היא שאנחנו חיים בעידן של הרבה שקר, שאין אמת. כל אחד יש לו את האמת שלו, כל אחד מאמין לחלוטין באמת שלו. כשאתה קורא היום פוסטים ושרשורים של מישהו מהצד הימני או מישהו מהצד השמאלי בקשר להפיכה המשפטית, אני רואה שיש היגיון במה שזה אומר, ויש היגיון במה שזה אומר. ואז אני אומרת לעצמי, רגע, הוא כל כך משוכנע בצדקת דרכו שאין לך אפילו סדק להיכנס בתוך הדבר הזה. אתה אפילו לא יכול להתחיל איתו ויכוח כי לא משנה מה, אתה לא תצליח לשכנע אותו כי הוא מאמין באמת שהוא מסתכל עליה כרגע. ואנחנו שכחנו בתור עיתונאים שיש אמת. מה יש במקום זה? שיח של סימטריה".
אז תרשי לי להשלים אותך - בארבע, הרצועה שאת הולכת לחזור אליה בחדשות 13, את הולכת לדבר אמת!
"את האמת שלי. כן, את האמת. ולא, אפילו לא את האמת שלי. אני הולכת לעסוק בדברים של החיים שלנו. של מה שעשיתי אגב ב'שיחת היום' לפני חמש שנים ושש שנים. מה ש'שיחת היום' עשתה מתחילה דרכה זה דיברה על הדברים שאנשים שכחו לדבר עליהם".
בטן מלאה על המרכז-שמאל
בואי נדבר על ההפיכה עצמה. התחושה היא שארגוני המחאה מעדיפים קצת להעלים את המגזר הערבי והכיבוש בסיפור, אבל גם הציבור הערבי מצידו לא שותף למחאה ולא בא בהמוניו.
"הציבור הערבי מרגיש במדינת ישראל מודר באופן כללי. זה לא שהציבור הערבי מרגיש שהוא מודר כרגע מהמחאה או שלא רואים אותו במחאה. המחאה היא המדרגה האחרונה שהציבור הערבי יורד בה. הציבור הערבי בא ואומר - אתם כל הזמן נזכרים בי כשיש בחירות, ואתם צריכים שאני אציל אתכם מבן גביר. אבל איפה הייתם? איפה הייתם שבמשך שנים נרצחו בתוך החברה הערבית אנשים, על לא עוול בכפם? איפה הייתם במשך שנים כשלא שלחו לנו תקציבים לתשתיות, לחינוך, לחברה, לתרבות. איפה הייתם? איפה הייתם כשהערבי הרגיש שהוא אזרח לא שווה בין שווים? איפה הייתם בחוק הלאום? איפה הייתם כשאני השכן שלך, ולך יש גן משחקים לילד שלך, ולי אין?
"עכשיו, ברור שיש מאה אלף ואחת סיבות. גביית ארנונה וגביית מיסים ובלגן ברשויות המקומיות הערביות, והכל נכון. אבל יש גם אחריות למדינה. והמדינה במשך שנים, על כל ממשלותיה, הדירה את החברה הערבית. החברה הערבית היא החצר האחורית של המדינה. האזרח הערבי לא הרגיש בכלל שרואים אותו. האזרחים הערבים הרי יודעים שהראשונים להיפגע מכל הרפורמה".
אני מזכיר שלפני שנה הייתה כאן ממשלה שניסתה לעשות, והיא נפלה, בין היתר גם בגלל השותפים הערבים.
"גם החברה הערבית עוברת תהליכים. אני לא הצבעתי למנסור עבאס גם בתפיסת העולם אנחנו שונים, אבל אני חושבת שהוא מנהיג מאוד אמיץ. הצעד שהוא עשה למען החברה הערבית הוא צעד היסטורי, שצריך להתרגל אליו ולהבין אותו. גם החברה הערבית בתהליך התבגרות, וגם היא רגע צריכה להפנים מה המשמעות של מנהיג ערבי שבא ואומר - 'אני אזרח פה במדינת ישראל וצריך לדאוג לבעיות שלי. אז עד שהכיבוש ייגמר ונפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני שכנראה לא נוכל לפתור אותו, אני רוצה לדאוג לעצמי. פעם ראשונה שמנהיג ערבי-ישראלי בא ואומר את זה בריש גלי, בפנים, ואומר - כן, אני חלק מהמדינה".
אין לך שום ביקורת על המגזר הערבי בכל מה שקשור להפיכה?
"יש לי ביקורת ואין לי ביקורת. מוחמד עלי טאהא - אחד המשוררים ואנשי הרוח המאוד ידועים ומכובדים בחברה הערבית - התראיין לאחרונה להארץ ואמר במילותיו 'נכון, אנחנו נדפקים על ידי המערכת. אבל גם על קרעי הדמוקרטיה הקטנה שאנחנו מקבלים, זה הזמן שלנו להילחם.
"אני יוצאת להפגנות. אני הולכת עם בעלי, ואנחנו נוכחים בהפגנות. כי אני חושבת שלכל רגע יש את המלחמה שלו. וכרגע המלחמה היא מלחמה על הדמוקרטיה ועל פניה הדמוקרטיות של מדינת ישראל. נכון, הערבים במשך שנים היו במצב שאפילו לא קראו להם. היה מנהיג מהמרכז-שמאל שקרא לעצמו 'מרכז-ימין' באיזו מערכת בחירות, והוא אפילו לא הצליח להוציא את המילה 'ערבים' מהפה. הוא אמר 'לא יהודים'. הוא לא הצליח להגיד ערבים!. במערכת השנייה או השלישית, כשהוא הבין את הטעות, הוא פנה לערבים. אז יש בטן מלאה, אבל לכל בעיה יש זמן ויש מקום לפתור אותה. הביקורת היא על המחנה הליברלי-דמוקרטי. איפה הייתם? איפה הייתם במחאת יוצאי אתיופיה? איפה הייתם במחאת הלהט"ב? איפה הייתם במחאה של ערבי ישראל שהיו יוצאים? איפה, מה? שומר חומות נפל ככה, כרעם, ביום בהיר? באמת לא ראיתם את מה שקורה? איפה הייתם? כנראה שהמחנה התעורר עכשיו. טוב שהוא התעורר. חבל שלקח כל כך הרבה זמן להתעורר, כי זה לא היה תהליך של שנה-שנתיים".
את קוראת לחברים שלך בציבור הערבי לצאת להפגנות?
"כן. כן. כן. כי הראשונים באמת להפגע מה-סו קולד רפורמה הזאת, זה המיעוט הערבי. ואני בתור מישהי, שהיא גם אישה וגם ערבייה - אני מבינה שאנחנו הראשונים להיפגע".
השרביט למג'אדלה
את עוזבת החודש את ערוץ דמוקרטTV, שבשנתיים האחרונות התפרסם דווקא בגלל שני מקרים שאתגרו את חופש הביטוי - הפיטורים המוזרים של ישראל פריי וההתנערות מאורלי וגיא בתקופת הקורונה. יכול להיות שהדמוקרטTV זה רק בשם?
"ממש לא. דמוקרטTV הוא פרויקט שיהיה הבייבי שלי לעד. בלי תמיכה וגיוס המונים של אנשים מן השורה, של צופים בבית, לא הייתי היום עם מקום עבודה. לדמוקרטיה יש גבולות. תסכים איתי, ועל זה הסיפור בעצם.
"בוא נודה על האמת, שקיצוניים עושים שימוש במילה דמוקרטיה יש גבול גם לחופש הביטוי, והגבול עובר בהרבה מאוד מקומות. בגזענות, בשיסוי, באלימות. והסיפורים של ישראל פריי ושל אורלי וגיא - שלושתם קולגות שלי ואנשים שאני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה - היו קצת יותר מסובכים ממה שפורסם. דמוקרטTV הוא פרויקט כל כך חשוב כי בעידן שבו עיתונות מושתקת הקול הזה של הקהל, של הצופים, של עיתונות הזו שהיא בלתי אמצעית וממומנת על ידי אנשים כמוני וכמוך, שנקראת היום כמובן עיתונות עצמאית, זה קול שהוא סופר סופר סופר חשוב וחייב להמשיך להתקיים".
בשנים ש"ישבת בבית" עשית כתבות לאולפן שישי של חדשות 12 וגם היית בפאנל. ובסוף דניאל רוט-אבנרי היא זו שקיבלה כיסא קבוע בו. התאכזבת?
"לא. אני אענה לך את התשובה הכי אמיתית. אני בן אדם שאוהב להיות בשטח. אני אוהבת לדבר עם אנשים. אני אוהבת לשבת ככה ולנהל שיח. אני אוהבת את המפגש הבלתי אמצעי הזה עם אנשים, אני אוהבת לשבת ולעשות ראיונות. אני אוהבת לצאת החוצה ולהכיר ולראות סיטואציות. אני אוהבת לשבת בחדר העריכה".
בואי נקרא לילד בשמו: אולפן שישי החליף את ביסמוט, באמיר איבגי ועכשיו בה כי הוא העדיף את הנציג הביביסטי התורן על פני הנציג הערבי התורן.
"אל תשכח שגם אני הייתי פרילנסרית באולפן שישי ויש להם פרשן הבית מוחמד מג'אדלה. לא הייתי עובדת של אולפן שישי אלא כתבת שבאה ועושה כתבות והולכת הביתה. לפעמים רון ירון (עורך התוכנית ד.ו.) היה מתקשר אליי ואומר לי, 'לוסי אני רוצה שתבואי לפאנל והייתי באה ומדברת. אני יכולה להגיד לך בוודאות שבמקרה של רון ירון זה לא היה פוליטי בשום צורה. חוץ מזה שקשה לי גם עם פאנלים ועם הצורך להשחיל ב-22 שניות וחצי את כל מה שיש לך להגיד ולכולם יש מה להגיד על הכל. אני לא שם. אם היית שם לב, כשלא היו פונים אליי אני לא הייתי מדברת, כי אני לא אוהבת את התחרות הזאת. אני אוהבת שיח נורמלי ואני חושבת שזה גם מה שאנשים אוהבים לראות בבית, ובאיזשהו שלב גם זה נראה על המסך שאנשים פשוט שונאים את כל ההתכתשויות האלה על המסך. זה בלתי נסבל".
לא הולכת לאיבוד
נעשה רגע זום אאוט ונדבר על הקריירה שלך, בקצרה. קצת זמר במסכה, קצת משחק, קצת אולפן שישי, קצת כתבות שטח. והשאלה - את לא מרגישה שאת קצת הולכת לאיבוד?
"אני לא חושבת שאני הולכת לאיבוד כי אנחנו חיים בעידן מסוים. בארבע השנים האלה שישבתי בבית כביכול, אם לא היה לי את כל הארסנל של מה שעכשיו ציינת בתוך הארגז כלים שלי, אז אני לא יודעת אם הייתי שורדת. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לשמור את הראש מעל המים. גם כלכלית. יש לי שש שפות, אני בן אדם עם הרבה מאוד תחומי עניין, אני אוהבת לעשות הרבה דברים".
האם את וצחי בעלך עדיין זוכים להתנכלויות גזעניות?
"ברור, זה חלק מהשגרה. תפתח כל אייטם שאתה תראה עליי ועל צחי ותקלוט את כל התשפוכת. יש גם הרבה טוב ואהבה ותמיכה וזה - אבל לצערי יש את הסחלה, הגועל והזיפט".
ויש גם את אלו שאומרים: 'אוקיי, את ערבייה, זה הטיקט שלך'.
"זה תמיד יהיה שם. ברור לי שתמיד אנשים יגידו, טוב, בגלל שהיא ערבייה נותנים לה את זה וזה. אני חושבת שבמהלך השנים הוכחתי במספיק דברים שאני מספיק טובה ואני מספיק מוכשרת ואני רואה גם את הכתבות שעשיתי וגם את הפרוייקטים שלקחתי בהם חלק".
נסיים בשאלת "לאשה". זו הפעם הראשונה שאת חוזרת לטלוויזיה עם טייטל שונה, את אמא, ואת חוזרת לעשות תוכנית יומית שדורשת המון משאבים. לא חוששת?
"אבל איזה רצועה לקחתי, אה? מושלמת. ארבע עד חמש. בבוקר אני לוקחת אותו לגן, חוזרת בדיוק שעה שעתיים כזה, בדיוק לפני שהוא הולך לישון, יש לי זמן איכות איתו. תראה, מאז שהילד שלי הגיע, סדר העדיפויות שלי בחיים השתנה. ודברים נכנסו ממש לתבניות, כמו שאומרים וכמו שאומרות הקלישאות. פתאום, דברים פשוט יושבים במקום ומבחינתי, אתה יודע, זה התפקיד הכי חשוב. לא סתם ישבתי בבית גם 4 שנים, אני חושבת שיש כזה דבר, יש אנרגיה כזאת כנראה שניתבה אותי להכיר את הילד שלי, לדעת מי הוא, מה הוא אוהב, מה הוא לא אוהב, מה כל פסיק בעיניים שלו אומר ואני התברכתי שזאת המתנה שקיבלתי".