האתוס הרומנטי ושברו

ביום שלישי בצהריים השתתפתי באסיפת עובדי ערוץ 10 שבה נשא עופר עיני, מזכ"ל ההסתדרות, דברים קצרים. הוא סיפר על שיחותיו עם ראש הממשלה ועם שר האוצר, וכראש הארגון המייצג את העובדים במאבקם הורה לנו לדחות את מכתבי הפיטורין שישוגרו אל מי מאתנו. מחמת תחושת אחווה עם חבריי לעבודה, לא יכולתי להיעדר מן האסיפה, אבל המעמד, למרות שנסך בכולנו תקווה, הכביד עליי. אסביר מדוע והסברי ייגע באחד מהיבטיו החשובים של המאבק על קיומו של הערוץ.

האתוס העיתונאי הוא רומנטי. עיתונאים הגונים רואים את עצמם כאקדוחנים בודדים. הם יורים את מילותיהם בכל מי שראוי לחטוף, בהתעלמם מן התועלת האישית שהם עשויים להפיק, או מן הנזק העלול להיגרם להם. הם נשבעים לאמת כפי שהיא נראית להם, והיא לאו דווקא האמת הנראית לאחרים ותכופות אף לא האמת כפי שמבין אותה רוב הציבור.

כדי לשמור על חירותם, נזהרים עיתונאים הגונים מכל קשר מחייב עם גורמי כוח וחוששים פן ייקלעו לדילמות של נאמנות. אני מצייר אידיאל. כמובן שעיתונאים רבים מדי אינם נוהגים כך וכמובן שהחיים אונסים אותם לפשרות: עליהם לסחור עם ספקי המידע, לפתותם ולהחניף להם. עליהם להתחשב בטעמו של ציבור קוראיהם ובתביעות הממונים עליהם, והם אינם יכולים להתנזר לחלוטין מיחסי ק?ר?בה עם בעלי כוח פוליטי וכלכלי. עם זאת, כל המבינים את תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית, דבקים באתוס המכונן של מקצוענו.

זה מקצוע שיוקרתו מועטה, האיבה המופנית כלפי הבולטים שבעיתונאים מכרסמת את עצביהם של החסונים ביותר, התחרות מתמדת וקשה, השכר הממוצע נמוך והביטחון התעסוקתי כמעט שלא קיים. מסיבות שלא כאן המקום להרחיב בהסברים על אודותיהם, נחלש והולך כוחם הכלכלי של אמצעי התקשורת הפונים להמונים, ולכן נחלש לא רק כוח עמידתם של העיתונאים, אלא גם כוח העמידה של מעסיקיהם. דוגמה ידועה היא פרשת התחקיר של ערוץ 10 על שלדון אדלסון: הערוץ נאלץ להיכנע כמעט ללא תנאי, לא מפני שהשתכנע כי שגה, אלא מפני שכוחו הכלכלי העלוב, לא התיר לו לעמוד בפני תביעת המיליונים של מיליארדר ההימורים.

לא רק הון, אלא גם שלטון נחרץ וחסר מעצורים יכול להרתיע עיתונאים אמיצים שהם לצנינים בבשרו. איני אומר שאני גיבור גדול, אבל גילי ומקומי בעיתונות מאפשרים לי לעמוד נגד לחצים, והנה שימו את עצמכם במקומי: לאחר פקפוקים רבים השתכנעתי כי צודקים חבריי הטוענים כי בנימין נתניהו לא יתעצב אם ערוץ 10 יכבה את מצלמותיו. הוא יתקשה ליזום מהלך שיביא לסגירתו, אבל ספק אם יתאמץ להצילו, וגם אם יחליט שראוי להצילו, יתענג על התעללות בעובדים עד הרגע האחרון. בתכניתנו יש ואנחנו אומרים דברים שלבטח אינם נושאים חן בעיניו. מה הייתם עושים לו ידעתם כי בהשפעתו של משפט אחד שתאמרו עלול נתניהו להחליט סופית כי לא יסייע לערוץ, ובהשפעתו של משפט אחר, נוח וחנפני, הוא עשוי להחליט כי יניח לו להתקיים.

גורלם של מאות מעמיתיי תלוי בלשונו של מוטי, עמיתי השנון, ובלשוני. קרוב לוודאי שאני מפריז בהשפעתם של דברים שנאמר או שנימנע מלומר, אבל אולי, בכל זאת, נהיה אנחנו הקש שישבור את סובלנותו של נתניהו הנוטה להיעלב, או של רעייתו רבת ההשפעה? אני נשבע שלעולם לא אתחשב בסיכון הזה, אבל לא אומר שהוא אינו מתגנב למחשבתי.

מצבו של ערוץ 10 נואש. תלותו בהחלטתם של הקברניטים מוחלטת. ברור שמעטים הפוליטיקאים אשר יתגברו על יצרם ולא ינצלו זאת. אחדים יסייעו לנו, או יאמרו שהם מסייעים לנו, ובבוא היום ינסו לגבות דיבידנדים על השקעתם. אחרים יעשו מה שבידם כדי שהערוץ הסורר הזה ייעלם מזירת התקשורת ובבוא היום ייגבו תמלוגי אהדה מבוחריהם במפלגה. כך או כך, בין אם הערוץ יינצל בחסדי הפוליטיקאים ובין אם ייעלם, מצבנו היום, בין הפטיש לסדן, מכרסם אט-אט בנאמנותנו לאתוס.

אם הדברים אינם מובנים, אוסיף דוגמה שתאיר את עיניכם: מתן חודורוב הוא הפרשן הכלכלי המזהיר של חדשות 10. לדעתי, הוא עתיד להיות מן הטובים שבעיתונאי הכלכלה שידעה העיתונות הישראלית. במסגרת עבודתו הוא גם מסקר את "ההסתדרות החדשה" ואת מנהיגה. מתן הוא יו"ר הוועד שפנה לעופר עיני כדי שיסייע לנו, ושניהם מתכננים אסטרטגיה שתכליתה להציל את הערוץ. כולנו חבים למתן חוב גדול, אבל היה והערוץ יינצל, האם יוכל לסקר את ההסתדרות בעזרת היושרה המאפיינת את עבודתו עד כה? עכשיו ברור לכם מדוע השתתפתי באסיפת העובדים, תוך כדי מחאה פנימית על השתתפותי בה. לפעמים מזמנים לנו החיים דילמות שאין להן פתרון.