מלבורן לייט

בכנס על חופש העיתונות של האוניברסיטה הפתוחה, שהתקיים אתמול אחרי הצהריים, קוננו חלק מהדוברים על ההצטמקות של כלי התקשורת, שאחד מביטוייה הוא צמצום ואיחוד של תחומי סיקור ואובדן ההתמחות של העיתונאי. ממש באותה שעה קיבל הדיון המנומנם במחוזות האקדמיה תרגום סימולטני בדמות פרשת "האסיר איקס" שהפכה בכנסת לדרמה המבוססת על המתח המתמיד בין "צרכי הבטחון" ל"חופש העיתונות". בתפקיד העיתונאים: חברי הכנסת אחמד טיבי, דב חנין וזהבה גלאון. בתפקיד הפולו-אפרים, אלה שמהדהדים את הדיווחים של ה"עיתונאים החדשים" – כתבי הכנסת.

הנה כך, בעזרת היפוך היוצרות הלולייני הזה, פתרנו שתי בעיות מרכזיות של העיתונות החופשית בישראל במחי יד: המחסור בתגמול לכתבים מנוסים, והצנזורה שמטילים גופי בטחון על פרשיות לא נעימות. במקום שעיתונאים ידווחו, יחקרו וישדרו - ובכך יסתכנו בחקירות במרתפי השב"כ ובכתבי אישום, שלא לדבר על האשמות אודות "חוסר פטריוטיות" רחמנא - הם יהפכו למקורות וידליפו בחשאי מידע לאוזנם של האמיצים מבין חברי הכנסת. אחרי שהח"כים הללו, בחסות חסינותם, יפרסמו שברירי מידע (לא מדויק, לא מעובד, לא ממש ברור – אבל עדיין חשוב מעין כמוהו) – יוכלו כתבי הכנסת לעלות לשידור ולדווח בתמימות על התחקירים שביצעו העיתונאים החדשים במשכן.

האקט הפורימי הזה אכן הפך את היחסים בין התקשורת לממסד לעדליאדה קטנה. מילא שהתקשורת הישראלית לא גילתה את הסיפור (המרתק) בעצמה, למרות שלאגפים שונים שלה הגיעו חלקיקים ממנו – קורה. מילא שמרגע שהסיפור התפרסם, לא מעט עיתונאים העדיפו לציית לכללים מאשר לאתגר אותם – הרי מפחיד להתעסק עם המוסד. אבל ההתלהבות העיתונאית מהברטר החדש עם הח"כים, שאיפשרו לנו בטובם לפרסם את מה שאסור לנו, זה כבר נצחון פירוס של ממש.

גם אחרי שצו איסור הפרסום הוסר, עדיין הח"כים הם הסיפור הגדול של היממה האחרונה. הם הסקופרים וגיבורי השעה, והעיתונאים בסך הכל הצינור שלהם ושל מסריהם. לא בכדי מיהר עורך הארץ אלוף בן לצייץ בטויטר: "צלש לח"כים זהבה גלאון, נחמן שי, דב חנין ואחמד טיבי על תגובתם האמיצה והראויה לפרשה", ולחלק "צל"ג (ציון לגנאי) לקולגות לשעבר יאיר לפיד ועופר שלח, שבדרך לקבלת המפתחות של הולוו מביבי שכחו את חופש העיתונות והביטוי". במשכורת הבאה הוא בהחלט מוזמן להעניק לכתבים המצטיינים בונוס.

חנין, טיבי וגלאון קיפצו בקלילות לתפקיד החדש. כיאה ל"עיתונאים חדשים" – כבר יש מי שמציע להעמיד אותם לדין (מירי רגב כמובן) מכיוון שהם "נותנים לגיטימציה לפגיעה בבטחון המדינה". אם הם חשבו ששונאים אותם כ"סמולנים", בקרוב הם יגלו שלהיות עיתונאי עוכר ישראל זה הרבה יותר גרוע.

השיטה החדשה הזו רק תחליש את העיתונות עוד יותר. מצד אחד ראש הממשלה מכנס "בבהילות" את ועדת העורכים, מוסד שהתפרק מזמן, ושכל יעודו היה החלפת כאפות בחדרים אפופים עשן סיגריות (או סיגרים) בין עורכים לפוליטיקאים אודות פרשיות שהציבור לא אמור לשמוע אודותם לעולם. מאידך, בתי המשפט נכנעים לצוי איסור פרסום גם כאשר אין שום סכנה לפגיעה בטחונית מיידית וחמורה. ובאמצע העיתונאים, נכנעים לפרדיגמה ומסכימים בלית ברירה להתבסס על אטריות מחוממות מהפוליטיקאים ומרשת הטלוויזיה האוסטרלית.

צפייה בתחקיר הארוך של האוסטרלים על בן זיגייר – סרט בן 28 דקות שכולל הרבה מסכים מתפצלים, מוזיקה מתכתית, וסימני שאלה - רק מחדדת את התחושה שיותר מכתב אישום נגד הממסד הישראלי, זוהי יריקה כואבת בפרצופה של התקשורת שלנו. שוב ושוב שואלים הכתב ומרואייניו את השאלה הרטורית: איך יכול להיות שהממסד הבטחוני מטיל חיסיון וכולם, כולל העיתונאים, מצייתים לו באופן פבלובי? השאלה הזאת נותרה ללא תשובה – באוסטרליה, וגם כאן, בעוטף-רמלה.

אבל שאפו לכתבים הצעירים טיבי וגלאון על הסקופ. אולי עכשיו כשהצליחו כעיתונאים, יוכלו לתור כמקובל אצלנו לאחרונה, אחרי קריירה כפוליטיקאים.

* אבנר הופשטיין שימש ככתב בתוכנית "השבוע" של ערוץ 10, ובין היתר הוא חתום גם על הכתבה אודות שלדון אדלסון אשר לאחריה התפטרו העורכת הראשית רותי יובל והמנכ"ל ראודור בנזימן במחאה על שידור ההתנצלות שנכפתה על חברת החדשות.

לפני כן שימש הופשטיין ככתב ב"ידיעות אחרונות" במשך 12 שנה, מתוכן היה שליח העיתון ללוס אנג'לס במשך שבע שנים. הופשטיין זכה בפרס בני ברית בעקבות כתבה שהכין על קהילות נכחדות בברזיל.

כשבישראל שתקו – כל העולם כבר הכיר את האסיר X