עיתונאים סופדים לדנקנר: "ז'אנר בפני עצמו"

פחות מיממה מאז היוודע דבר מותו של העיתונאי, השחקן והסופר אמנון דנקנר - ובכירי התקשורת סופדים לאיש. הראשון שנתן לדנקנר הזדמנות בעולם התקשורת היה העיתונאי גדעון סאמט, שהיה עורך אחראי ב"הארץ" בשנות ה-70 כאשר קיבל אותו לעבודה ככתב הסתדרות. "בא אלי אחד הכתבים ואמר לי שיש לו חבר שהוא דובר והוא רוצה להיות עיתונאי", הוא נזכר בשיחה עם וואלה! ברנז'ה. "שוחחתי איתו כיוון שבאמת היינו זקוקים לכתב. ביקשתי ממנו לרדת לרחוב שוקן ולחזור עם שני עמודים כתובים על מה שהיא רוצה. הוא חזר עם טקסט ומשם התפצלו שתי דמוית של דנקנר: דמות של איש מוכשר מאוד ובין כותבי העיתונת הטובים וביותר וכותבי הפיקשן בארץ, ובמקביל אישיות לא פשוטה ובעייתית - היא הייתה בעייתית קודם כל כלפי בעליה, אמנון דנקנר בעצמו.

המסלול השני היה הרסני, 'סלף דיסטרקטיב' - מה שהוא עשה פגע גם בעצמו כמו הביוגרפיה של דן בן אמוץ. היא הייתה אינטילגנטית ומוצלחת ומה שזוכרים ממנה זה חלק קטן - הפך לחלק מהביוגרפיה של דנקנר - מה שהוא אמר עליו והאופן שבו הוא הגיע לאותה מסקנה שערוריית ופנטסטית שבן אמוץ 'עלה משכבות אמו' ומה שאמר על יחסים עם נשים צעירות, ועירב את אשתו של חבר בסיוע למעשים האלה".

"שני המאפיינים האלה לוו אותו בשני מסלולים - חייו הפרטים והמקצועיים והם הפכו אותו לאחת הדמויות הססגוניות בעיתונות. הוא בילה עם נמרודי במשפטו יום יום, וכתב על המשפט. כבר אז אמרתי לו שאני רואה שהוא יהיה עורך מעריב. היה לו חן רב, הוא היה מאוד כריזמטי ותעלולן בלתי רגיל בחיים שלו ובחיי אחרים. בתפקיד שלו ככתב הסתדרות הוא לא נכשל אף פעם. הוא היה פרוע בהתנהגותו באופן לא בורגני - וגם פוליטיקאי לא קטן. הייתה בוטות, הומור וכישרון באישיותו של האיש הזה".

"אני לא עושה דיאגנוזה אבל הוא היה ההיפך ממי ששומר על עצמו - הוא עישן כבד, אכל כמו חזיר, ידע מה זה אוכל טוב, מה זה מסע טוב. כשרונו ואובדן כשרונו הוא מאוד מצער. קראתי אותו אתמול בטור שלו שהיה כתוב יוצא מהכלל, ובסגנון קולח וכל כך אופייני. דנקנר היה בכתיבה הישראלית ז'אנר בפני עצמו - וזה דבר שניתן לומר על מעט מאוד כותבים. גם הטור הזה היה בתוך הז'אנר, על האזרח י' אדם שנכשל כל הזמן, ברור שהוא התייחס ליאיר לפיד שכמו שהוא מצא את דרכו להתקרב גם אליו, גם לאולמרט, היה מקורב של דרעי וכל מיני אנשים שליוו אותו - וגם אלי. אני מכיר את הטבע הזה".

סאמט מתייחס גם לסכסוך המתוקשר עם העיתונאי וחברו הטוב עד אז רון מיברג, אשר הרעיד בזמנו את ביצת התקשורת. "לא הייתה להם לכאורה סיבה להסתכסך. הם היו ידידים אישיים, הריב ביניהם היה עניין פסיכולוגי. זו הייתה יריבות מרה ביותר כיוון ששניהם יודעים לאחוז בעט והם ירדו זה על זה לתפארת הטקסט אבל לא לתפארתם האישית. היה לו טמפרמנט לדנקנר והוא היה רב אנושות עם אנשים מסיבות פסיכולוגיות מסוימות. הוא קל כתיבה - אבל אני יודע שהוא עבר ייסורי כתיבה לא קלים. הוא ידע ללמוד, היה לו זכרון בלתי רגיל - בור סוד שאינו מאבד טיפה. הוא תמיד היה בא מוכן לכתיבה ומריץ אותה במהירות מטורפת. הוא היה טעון עריכה בגלל האישיות המשתלחת שלו, אבל היא באמת באה מתוך כשרון בלתי רגיל. מגרעותיו לא היו בתחום הכתיבה עצמו. אם היה קורא את זה היה צוחק ואומר 'סאמט, מה אתה משתפך'. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים".

משה פרל היה העורך הכלכלי הראשי של מעריב בכל התקופה בה ערך דנקנר את העיתון. "ההודעה על מותו הייתה הפתעה מוחלטת", הוא אומר בשיחה עם וואלה! ברנז'ה. "זה כמעט בנאלי עד שעמום לדבר על הכשרון שלו, על יכולת הכתיבה המופלאה והדיוק עם עם שילוב של תבונה וסקרנות", הוא אמר. "פעם הייתה לנו שיחה שהגיעה למחוזות אינטימיים ובה שאלתי אותו 'מה אתה בסוף?' - הוא אמר 'אני אדם מבעבע', ואכן הוא תמיד חי בנקודת הרתיחה. אם תשאל אותי מה התכונה שהערצתי אצלו - זו הייתה היכולת הקיצונית שלו להטיל ספק בכל דבר, ברמה ממש אקדמית. הייתה לו יכולת להטיל ספק בכל מה שסביבו ולשאול את השאלות הקשות ביותר את הסביבה שלו. אני מוכן לומר שהוא היה נדיר במובן הזה, ועזבונו הוא כאב גדול".

שר האוצר והעיתונאי לשעבר יאיר לפיד, ספד לו גם הוא בטקסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו. "אני מכיר את כל תולדות הרישעות הדנקנרית, ומחבב כל פרק ופרק בה, אבל מה ששדרת נפגעיו המצקצקת והצדקנית לא הבינה מעולם, הוא שגם הנטייה הזו שלו, להכנס בהם בכל הכוח הלא מבוטל של אישיותו המתפרצת, היה בעצם תוצר של תפיסת עולם שאמרה: אנשים טובים באמת אינם נרתעים ממלחמות רק בגלל שאין סיכוי לנצח בהן. ואיזה מלחמות מפוארות הן היו! דון קישוט הרוכב לבדו על דולציניאה כנגד המיתוס המופרך של דן בן אמוץ; ההגנה הטיפשית להפליא והמופלאה בטיפשותה על אריה דרעי; הבזבוז המשווע של כשרונו המופתי בשדות הקטל של מעריב בימי משפחת נמרודי; ההתייצבות לצד אולמרט בשוחה האחרונה, על הגבעה האחרונה, מאייש את מקלע המילים האחרון של הציבוריות הישראלית", כתב לפיד.

"אני עוד לא יודע איך בדיוק ייראה עולם שאין בו דנקנר, אבל מה שבטוח הוא שמעכשיו יהיה פה משעמם יותר", הוסיף לפיד. "כי מלבד כשרון הכתיבה הבאמת נדיר שלו, דנקנר גם עמד על זכותו ההיסטורית להיות כל מיני דברים ביחד – רע וטוב, גאון ואינפנטיל, אינטלקטואל בהיקפים שכבר אינם מצויים במקומותינו ואדם שמתגלגל על הרצפה עם נכדתו ועושה קולות משונים. אני כועס עליו שהוא מת, שהרי יכולות היו להיות לנו עוד עשר או אפילו 15 שנות דנקנר, אבל אני מתנחם בזה שאם ללכת אז ככה: ברגע אחד, בלי מחלות ממושכות, בשיא אונו האינטלקטואלי, מוקף אוהבים, כשעל לחייו פירורי קממבר ושפתיו מבהיקות מיין בורדו משובח", דברי לפיד.

חוקר התקשורת חיליק לימור אשר נמנה בעבר על סגל עורכי מעריב אמר הבוקר בשיחה עם וואלה! ברנז'ה: "מעבר לכך שדנקנר היה דמות ססגונית - כעיתונאי הוא היה יוצא דופן כיוון שלא רק היה כותב מוכשר, הוא גם עסק בעריכה והיה סופר ושחקן טלוויזיה ולמעשה הוא גילם באישיות שלו שורה שלמה של תפקידים שאת חלקם גילם בחיים ואת חלקם על המסך. אם תיכתב ההיסטוריה של העיתונות הישראלית בעוד מאה שנים - לאמנון דנקנר יהיה שם מקום. יהיו כאלה שימתחו עליו ביקורת ויהיו כאלה שיעתירו עליו שבחים - אבל הוא ללא ספק יהיה אחת הדמויות שאי אפשר יהיה להתעלם מהם, וזה אומר את הכל".

"לילה נטול שינה, ועדיין אי אפשר להתרגל לצירוף "אמנון דנקנר ז"ל" - אם הכשרון היה קריטריון, אמנון היה צריך לחיות לנצח", כך כותב הבוקר עיתונאי מעריב ולשעבר, וכיום הפרשן המדיני של סופהשבוע בן כספית על עמיתו אמנון דנקנר בחשבון הפייסבוק שלו. "לטעמי, גדול הכותבים בעיתונות העברית העכשווית, חבר נפש, איש אשכולות וצוק תרבותי נדיר. אדם שלא ידע מורא ולא הסכים להגיד שום דבר חוץ ממה שבאמת חשב. מה, לעזאזל, אקרא ביום שישי הבא? אמנון, כבר מתגעגע", דברי כספית.

עיתונאי ערוץ 1 יגאל רביד צילם בימים האחרונים ראיון עם דנקנר, שהתברר כראיון האחרון שלו. "בתכנית שאנחנו מצלמים ליום העצמאות בערוץ 1, דיברנו על מסעדות, נשים, ומכוניות, כל הדברים שכל כך אהב, ויצאה שיחה מצחיקה על משובות נעוריו. בין הצילומים דיברנו קצת על פוליטיקה. שאלתי אותו מה היו התגובות לאמירה שלו על פרקליט המדינה, לפיה היה עדיף היה שיתאבד. תגובתו הכל כך אופיינית היתה: 'לא תופסים אדם בשמחתו'", סיפר רביד.

על עצמו אמר דנקנר "אני נוהג לצפצף על העולם", כאשר הגיב לפני שנתיים לביקורת נגדו בראיון ליורם יובל בתכנית "שיחת נפש". "אני אדם רך, הסמרטוט המשפחתי. אני איש קשה לתפעול אך אינני אדם קשה", אמר דנקנר. "אני עצמאי מאוד. אני איש מאושר בשנים האחרונות, החיים שלי הם דבר שכשאני מסתכל עליו, אני לא רואה שם הרפתקאות גדולות, אבל אלה היו חיים עם תחנות שלא כל אחד זוכה להן. לא כל אחד זוכה לתובנות האלה, לריגושים. לא כל אחד זוכה לראות את החיים גם בהומור וגם בכאב. אני זכיתי ואני אסיר תודה".

עוד בנושא:
עורך סופהשבוע: "אי אפשר היה לעמוד מול פרץ הכשרון המדהים של דנקנר"
אמנון דנקנר: הרבה יותר מסך חלקיו
העיתונאי הוותיק אמנון דנקנר הלך הלילה לעולמו