ריאליטי? להגדיר מחדש את כללי הרגולציה

לאחרונה עלה מחדש לדיון ציבורי נושא הצפייה המופרזת בריאליטי בישראל ובעקבותיו גם הדיון בדבר תמהיל השידורים הרצוי בערוצים המסחריים. אפשר להיות בעד או נגד הריאליטי ואפשר גם לא בהכרח לאהוב אותו, אך לחשוב שראוי להפסיק להיאבק בו. אולם רצוי שכל השותפים לשיח הזה והציבור יכירו את העובדות לאשורן כמו גם את הרקע הכללי שבתוכו פועלת רגולציית התקשורת.

ראשית, נזכיר שהרשות השנייה, המופקדת על אכיפת המחויבויות של ערוץ 2 ו - 10, פועלת לאור חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והכללים שלידו. במובן הזה גם אם יש בתוכה גורמים הסבורים למשל כי יש להחמיר את האכיפה או לחלופין לצמצמה - הרי שבמידה רבה ידיהם כבולות. מרחב התמרון אמנם קיים והוא מצוי בפרשנות החוק ובהשפעה של העמדות הערכיות של חברי המועצה וההנהלה. כך למשל התקיים פולמוס ידוע ברשות השנייה ביחס להכרה בזמנו בתכנית "לילה כלכלי" ומעושרות כסוגה עילית. "לילה כלכלי" הוכרה כזו בהמלצת הנהלת הרשות השנייה בעבר בתקופת המנכ"ל הקודם מנשה סמירה, אולם החלטה זו שונתה על-ידי המועצה הנוכחית בעקבות ערעור של חלק מחבריה על מה שנראה היה בלתי סביר בעליל. "מעושרות" בעונה הראשונה הוכרה אף היא כז'אנר עליון אולם ספק גדול אם משגה זה יחזור על עצמו גם ביחס לעונה השנייה, שכן מדובר במהלך רדוקציוני מובהק לז'אנר תכניות התעודה.

אולם, לצד המרחב הפרשני הזה חשוב להבין כי בסופו של יום הרשות פועלת כאמור מכוח הוראת החוק. כך למשל - אחת הסיבות המרכזיות לוויכוחים ביחס להגדרת התכנים הראויים להיקרא סוגה עילית היא שהיא נמדדת לפי נאותות ההפקה שלה (אמת המידה הכספית להשקעה) ולא ביחס לערך האומנותי, האסתטי, הציבורי והתכני שלה. זאת ועוד, הריבוי היחסי של קטגוריות תוכן שהזכייניות מחויבות בהן בשיעור מוגדר של מכסות יצר מניפה רחבה של תכני סוגה עילית אבל גם אחראי במידה רבה לסוג של משא ומתן מתמשך ולהטוטני בין הזכיינים לרשות השנייה על הכרה בתכנים, שלא תמיד ברור הקשר ביניהם להגדרות התכניות.

לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בישראל סובלת רגולציית התקשורת מעודפות יתר של הגדרות, סעיפים ותתי סעיפים מרובים המסרבלים את עבודת האכיפה ומאפשרים אי בהירות וחמקמקות. באופן אבסורדי – דווקא עודפות זו אשר העניקה לרשות השנייה כוח וסמכות רחבה היא אשר אחראית באופן חלקי לכך כי במבחן התוצאה אין האכיפה והפיקוח מתממשים בפועל באופן שלם, שכן תפסת מרובה – לא תפסת.

האם המסקנה היא כי יש להתיר כל רסן? לאפשר לזכייניות לשדר איזו כמות של ריאליטי אשר יחפצו בה על המסך? לטעמי, לאו גדול. השחקנים בשוק התקשורת אינם בשלים עדיין לרגולציה עצמית, שלצידה אחריות חברתית משמעותית. מדובר בתהליך חניכה ארוך טווח הדורש שינוי תפיסתי ותודעתי שדורש זמן וגם תנאי עבודה חדשים. זה לא בלתי אפשרי, ובהקשרים מסוימים הוא מוצא ביטוי כבר היום, אולם לא באופן המאפשר ביטול הפיקוח על לוחות השידורים.

כדי לזרז את התהליך הזה יש להגדיר מחדש את הרגולציה במישור החקיקתי, ובעיני להתמקד בשלושה יעדים: זיכוך של הסוגה העילית והבטחת ז'אנר עליון אמתי של דרמה ותעודה בפריים טיים ללא שירכבו עליו מתחזים ומתחזות למיניהם ואשר שיעור יחסי מתוכם ישקף תכנים רב-תרבותיים, הבטחת כללי זהב חדים ומעטים לשמירה מפני מסך פוגעני, ותכנים גזעניים או כאלו הפוגעים בכבוד האדם עם סנקציות על המפרים אותם ולבסוף, פישוט הרגולציה וצמצום מספר הקטגוריות של תכניות בהן מחויבות הזכייניות. ככל שתזוכך הסוגה העילית כך ניתן יהיה להחליש יותר את הפיקוח על הריאליטי. יש לזכור גם כי בעת הזאת מספר השחקניות השותפות לרישיונות העתידיים אינו מצדיק את הצמצום במכסות הסוגה העילית שהוחלט עליו כשכולם דמיינו חמישה שחקנים בשוק הטלוויזיה המסחרית, ויש להגדיל את היקף המחויבויות. במקביל לכך הכנסת חייבת לפעול להכללת תכנית של אוריינות תקשורת כבר בבית הספר היסודי וכמצרך חובה שאינו נתון לבחירה של מנהלי/ות בתי הספר.

כל עוד לא מתרחש שינוי יסודי הרי שכל החלטה אד הוק כזו או אחרת לטובת האינטרס המסחרי היא עוד טלאי זמני ; מדבקה רופפת לפצע עמוק מצד אחד או מתנה מופרזת מידי מצד שני. במובן הזה ההחלטה של הרשות השנייה משנת 2010 להעלות את מכסות הריאליטי לזכייניות מ 6 ל 10 שעות לכל ערוץ הייתה בעיני טעות גם כיוון שהתקבלה ללא היערכות מחודשת כללית ומקיפה ביחס לשאר מרכיבי הרגולציה הדורשים התאמה רחבה. לכן, לא מן הנמנע כי סוגיה זו תחזור לשולחן הדיונים של המועצה.

באופן אבסורדי הנושאים שתוארו לעיל לא זכו עד כה לבחינה מחודשת בתוך תהליך החקיקה של משטר הרישיונות החדש כפי שראוי היה כי יקרה. בינתיים הרגולציה אינה יעילה דיה, הזכיינים עסוקים בסוג של קרב מתמשך מול הרגולטור ואבק הכוכבים של הריאליטי מתפזר במרחב כל הדרך אל הקלפי.

לא בושה לרצות להרוויח מן ההשקעה בטלוויזיה המסחרית ומלחמת חורמה בריאליטי אינה הגיונית במישור המעשי גם אם יש לה הצדקה ערכית. מנגד חובת המדינה להבטיח כי המשאב הציבורי שניתן לשחקנים בשוק הקפיטליסטי אינו מנוצל לרעה ואינו פוגע בצרכנים וביצירה. במיוחד יש להטות אוזן רגישה לצרכי ילדים ונוער הצורכים ריאליטי ובידור ללא אבחנה. בכל מקרה - אי אפשר יהיה לכלכל מחדש את הדיון בתכנים במנותק מחשיבה מחודשת על רגולציית התקשורת בישראל.

* ד"ר מירב אלוש לברון הנה מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב וחברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

יו"ר ועדת הטלוויזיה ברשות יעקב שחם: "לפרק את מועצת הרשות? זו בדיחה וקשקוש אחד גדול"
אבנר הופשטיין: מועצת הרשות - מקל בגלגלי הרגולציה
האח החורג: הרשות השנייה פותחת בהליך הפרה נגד זכייניות ערוץ 2