את מי הצלחנו לראיין אתם רואים. אני רוצה לספר לכם את מי לא.
מאוד רציתי לראיין את ירון דקל, מפקד גלי צה"ל. כבר שנה ומשהו שאני מנסה לראיין אותו. פעם דקל היה כל כך נגיש. יותר נגיש מנגיש. במשך שנים הוא הסביר לאנשים למה שווה להם להתראיין (בתכניתו), כמה חשוב שידברו, שינמקו. מאז שהפך למפקד גלי צה"ל, דממה כמעט מוחלטת (התבטאויות מדודות על חוק גלי צה"ל לא ממש נחשבות). אולי זה יותר אפקטיבי, אבל מה עם העיתונאי שהיה יורד על אנשים בתחילת תכניתו על כך שהם שותקים? מקווה שהוא לא הולך על איזה קשקוש בנוסח "דברים שרואים משם".
בכלל, מאז שנכנס לתפקידו, דקל מייצר תחושה שגלי צה"ל חייבת להיות מחוברת הרבה יותר לשלטון ולקונצנזוס. החרדה הקיומית, שתמיד קיימת ביהודה הימית, כנראה, אחזה גם בו.
לא מפתיע. לפעמים אפילו מוצדק. רוב מפקדי גלי צה"ל הרגישו שהם צריכים לשמור על קשרים טובים עם השלטון, שלא יבולע לתחנה. אולי לגיטימי, אולי לא, חבל שדקל לא עונה. אומרים שבאוקטובר יפרסם לוח שידורים חדש. אולי אז יסכים לנמק קצת.
רציתי גם לראיין את קרן נויבך. לא צריך להסביר למה. ברשות השידור הסכימו. אין בעיה. רק תנאי אחד. לא לדבר אתה על רשות השידור... כבר שנתיים פלוס מתנהל מחזה האבסורד סביב נויבך ותכניתה. המנהלים הסהרוריים שלה ממשיכים לסתום לה את הפה, מה שלא יפריע להם לאחר מכן להשתמש בכלי התקשורת שלהם כדי להתנגח בגלעד ארדן ולטעון בזכות השידור הציבורי.
דן מרגלית הסכים להתראיין, כרגיל. הוא לא הציב תנאים. כלום. האמת, הופתעתי. מרגלית מוכן לדבר על "ישראל היום"? איתי? עמוס רגב יודע? ובכן, למען ההגינות, קצת לפני הראיון הכול כמעט התפוצץ על זה, אבל מרגלית, לזכותו ייאמר, חושב שהוא צריך לענות על שאלות ואת התוצאה כבר תוכלו לראות לבד.