טוב עשתה משטרת ישראל שהחליטה להסיר את הצו בו היא דורשת מהתקשורת להעביר אליה את כל הצילומים מההפגנות נגד מתווה פראוור. אף אם רק שעה לפני הדיון בבית המשפט, כשכל כלי התקשורת מצטרפים להתנגדות אל הצו, נזכרה המשטרה כי העיתונות אינה זרוע ביצועית שלה וכי היא יכולה וצריכה לעשות את העבודה בעצמה. "אנו כרגע לא זקוקים לצו, נשיג את הראיות בדרך אחרת", נימקו.
פרסום ראשון: המשטרה ביטלה את "צו הצילומים" שהוציאה לתקשורת
טוב עשתה המשטרה שהסירה את הצו, אבל האמת היא שטוב יותר לו צו כזה לא היה מוצא מלכתחילה. ההחלטה לדרוש מעיתונאים שסיקרו את ההפגנות להעביר לידי המשטרה צילומים היא חסרת פרופורציות ומהווה חריגה מסמכויותיה של המשטרה, אשר ביקשה להעמיד במבחן את עיקרון החיסיון העיתונאי, עיקרון שבלעדיו לא תהיה תקומה לחופש העיתונות. אך כל הסאגה הזאת לא הייתה כלל מתרחשת לו החיסיון העיתונאי היה משוריין בחקיקה.
אומנם, הנסיבות המסויימות שהביאו להוצאת הצו, ההפגנות ביום שבת נגד חוק פראוור והשלכותיו על קהילה שלמה, שהמדינה צפויה לנשל ולהפקיע את בתיהם, העלו על סדר היום שאלות וסוגיות הקשורות לערכים ומוסר שראוי לתת עליהם את הדעת. אולם, בכל הקשור לתפקידה של המשטרה במניעת האלימות והפרות סדר אין חולק. למעט, המשטרה עצמה. שכן, במבט על התקופה האחרונה, הבקשה הנוכחית של משטרת ישראל מצטרפת להרחבת השימוש במעצרים מנהליים, לשימוש המוגזם באקדחי "טייזר", האלימות המוגזמת כנגד מפגינים והזמנת פעילים חברתיים ופוליטיים לשיחות אזהרה במשטרה, בלי נוכחות עורך דין וללא הליך מסודר.
אני מקווה שההחלטה של המשטרה להסיר את הצו לא הייתה מחשש לתבוסה בבית משפט אלא מתוך הבנה, בעקבות השיח הציבורי שהתעורר בימים האחרונים, עד כמה חשובים עבור כולנו החיסיון העיתונאי וחופש העיתונות. ובימים בהם ישראל זוכה לציון בינוני מינוס במדד השחיתות העולמי, ברור מעל לכל ספק שגם להגבלת חופש העיתונות יש חלק בכך. שכן, אחת הדרכים להשיג כוח הרתעה מול השחיתות הוא עיתונות נשכנית, חוקרת ואמיצה. בדיוק אותה עיתונות שהמשטרה ביקשה להשתיק.
עיתונאי יידרש לחשוף את מקורותיו רק לצורך מניעת עוול חמור
בשנים האחרונות אנחנו עדים לסכנה אמיתית לחופש העיתונות: נגד אנשים המנסים לחשוף שחיתות מתנהל מסע הפחדה שנועד להרתיע ממסירת חומר לתקשורת, בכל פעם שסיפור שמביך את השלטון מתפרסם פותחים מיד בחקירות כדי למצוא את המדליפים, ושופטים חותמים ביד קלה על צווים להוצאת פלט שיחות או עריכת חיפוש אצל עיתונאים.
כבר בשנת 2003, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה הורה לבדוק את שיחות הטלפון של העיתונאי ברוך קרא ובכך לחשוף מקור עיתונאי שלו, הצעתי לשריין בחקיקה את החיסיון העיתונאי. לפי החוק שהצעתי עיתונאי יידרש לחשוף את מקורותיו רק לצורך מניעת עוול חמור. בנוסף, החוק מחיל את החיסיון גם על זהות מקור המידע וגם על המידע עצמו, על מנת שלא לחשוף אינפורמציה שתסייע לזיהוי המקור.
לא אינטרס של שמאל או ימין
גם בית המשפט מכיר את העקרונות שבבסיס החוק: בדיון לפני כשנה, בפסק הדין שניתן בפרשת צלמת "מקור ראשון", מרים צחי, הרחיבו השופטים את היקפו של החיסיון העיתונאי וקבעו שהוא יחול על כל מידע שיוביל לחשיפת המקור, גם אז גילגלו השופטים, בראשות השופט העליון אליקים רובינשטיין, את הכדור לעבר הכנסת וטענו שיש צורך בחקיקה בנושא.
המגן הגדול של החסיון העיתונאי וחופש העיתונות בישראל, מאיר שמגר, אמר בעבר כי "ההגנה על מקורות המידע, לרבות ההגנה על יחסי האמון אשר על יסודם נמסר המידע, היא אינטרס של הציבור, ולא עניינו הפרטיקולרי של העיתון או העיתונאי הנוגע בדבר". עכשיו, כשהחוק שלי מוגש שוב בפני הכנסת, כולי תקווה שהאירועים האחרונים יביאו את חברי הכנסת לתמוך בו. לא מדובר כאן באינטרס של שמאל או ימין, אלא באינטרס של כל מי שעתיד ישראל כמדינה דמוקרטית חשוב לו.
* הכותבת הנה יו"ר מפלגת מרצ