חור השידור הציבורי

ועדת אלהרר/ארדן נלחצת. אחרי שהגבילו את מספר נציגי העובדים בדיוני הוועדה, החלו לנהל דיונים מרתוניים, אל תוך הלילה. מי שהאשימו בציניות בפיליבסטר את העובדים שמבקשים לשמור על עצמאותו של השידור הציבורי ולדאוג לעתידם, שולפים שפן שיאפשר להם להעביר סעיפים בעייתיים בחטף. אין עוד ועדה שדיוניה מתנהלים יום-יום, הלכה למעשה על ידי שר בממשלה. להוציא את ועדת חוץ וביטחון, זו ועדת הכנסת היחידה שמקיימת את דיוניה במרחב מוגן, תרתי משמע, כאשר מאבטחים מונעים מהציבור להיכנס לחדר הישיבות.

מנכ"ל או עיתונאי לניהול הרשות? דרוש: איש אמיץ

ההתפקחות מאשליית ארדן-לנדס, מלחיצה את אדריכלי הפירוק וההרכבה. הטענות שהעלו נגד הסכמי הרפורמה שנחתמו בעבר על ידי נציגי העובדים, נכונות גם ביחס לרפורמה שהם מציעים בדמותו של חוק השידור הציבורי החדש. הדבר היחיד שהחוק הזה יכול להבטיח בנוסחו הנוכחי הוא את סגירתה של רשות השידור במתכונתה הנוכחית, בבחינת קל לפרק – קשה לבנות.

השר ארדן אומנם נאלץ לוותר על הסמכות שנטל לעצמו בחוק החדש לפטר את מנכ"ל המשדר הציבורי, אך הוא עדיין אוחז במפתח לכל מערכת המינויים בגוף החדש – מינוי יושב ראש ועדת האיתור. למרות שהשר אינו ממנה את חברי ועדת האיתור, הוא מוסמך לפטרם, כך שיהיה להם ברור למי הם חייבים את כהונתם. השר ימנה את כל חברי המועצה הציבורית המפקחת (הדירקטוריון) בהמלצת ועדת האיתור והוא גם שמוסמך לפטרם. השר יכול גם להאריך את כהונתו של חבר מועצה בקדנציה נוספת, מדובר בפתח נוסף להשפעה פוליטית. אגודות העיתונאים הציעו כי נשיא בית המשפט העליון הוא שימנה את ועדת האיתור, היא תמנה את חברי המועצה הציבורית וזו תמנה את המנכ"ל. השר ארדן בעידודה של ח"כ אלהרר, אומנם הבטיח להסיר את הסעיף הדורש לאשר את תקציב השידור הציבורי ע"י שר האוצר, אך חזר בו. המשמעות: שר האוצר יוכל לאשר את התקציב, המסגרת ופעולותיו של תאגיד השידור הציבורי.

מי שהבטיח לציבור, תאגיד שידור ציבורי בלתי תלוי ומוגן בחומה סינית מהפוליטיקה – הוא שחופר כעת את המנהרות שדרכן עשויים להיות מוברחים המינויים הפוליטיים בעתיד.

ועדת לנדס קבעה כי ברשות השידור הקיימת יש עובדים מקצועיים וראויים, אך עם זאת, החוק דורש לפטר את כולם, עד האחרון שבהם. בניגוד לתקדים הרפורמות במינהל מקרקעי ישראל ובחברת בזק, חוק השידור הציבורי החדש אינו כולל חתימה על הסכם קיבוצי עם העובדים. החוק מבטל את החוזים הקיבוציים הקיימים, מתעלם מאיגודי העובדים היציגים ומחיל על עובדי הגוף את חובותיהם של עובדי המדינה בלבד. עם זאת – הם לא יהנו מההגנות שמקנה החוק לעובדי המדינה, בדגש על החופש לפטרם. בתנאים כאלה, לא צריך דמיון מפותח כדי להעריך כיצד היה מסתיים הלחץ להוריד מן האוויר את קרן נויבך, או עיתונאים דעתנים אחרים, שעמדתם לא תנעם למי מחברי הממשלה.

למגבלה שמטיל החוק על שיעור מרכיב השכר מכלל התקציב בהיקף שלא יעלה על 35 אחוז, אין אח ורע בשום גוף ציבורי בישראל, כפי שנקבע בוועדת לנדס (פרוטוקול מיום 20.2.14). מה יקרה אם שיעור ההכנסות מפרסום למשל יירד? האם התאגיד ייאלץ להפחית בהתאמה את שכרם של העובדים באותה שנה?

החוק המוצע מגדיר את מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי כעורך ראשי של תחום התוכן, אבל אינו מחייב שיהיה לו כל ניסיון עיתונאי. אין מניעה למשל, שמנכ"ל שופרסל יימצא מתאים לכהן כמנכ"ל וכעורך הראשי של המשדר הציבורי. יתכן למשל שמי ששירת את הטייקונים כמנכ"ל ואיש עסקים, יצטרך כעת לאשר תכנים עיתונאיים לשידור בחדשות.

חור השידור הציבורי, חור - זו לא טעות, בחוק החדש קיים חור מימוני. לפי תחשיב חברת היעוץ הכלכלי של רם בלניקוב, היקף התקציב השנתי הדרוש למימון הגוף החדש הוא 750 מיליון שקלים. החוק מגדיר 400 מיליון שקל שיגיעו מהכנסות אגרת רישיון הרכב, עוד 100 מיליון שקל מפרסומות, וחסרים עוד יותר מ-200 מיליון שהשר ארדן אמר בכנסת (26.6.14) שהוא מקווה שיגיע עליהם להסכמה עם האוצר. מקווה... זאת אומרת שהמקורות המימוניים לחוק הזה – אינם סגורים. החור הזה, שמונצח בחוק, מבטיח במקרה הטוב חיזור בלתי פוסק של קברניטי המשדר הציבורי מול האוצר, ובמקרה הפחות טוב – חוסר משווע בתקציב השוטף שיהפוך במהירות לגירעון מצטבר שיביא את התאגיד החדש למצוקה מימונית משתקת.

מצבה העגום של רשות השידור דורש טיפול שורש, דוחות מבקר המדינה ונציב הקבילות של הרשות מעידים על כך. הדוחות השונים הצביעו על שורת מחדלי ניהול לאורך שנים, כעת משום מה – מגישים את החשבון דווקא לעובדים. השר ארדן, קיבל לידיו את תיק הרשות במארס 2013, אם היה מגיב לאותות האזהרה עוד קודם, יתכן שניתן היה להימנע מעקירה כואבת. חתימת תעודת הפטירה של רשות השידור במסיבת העיתונאים לרגל הגשת דוח לנדס סימנה את האות למסע הסתה מאורגן וחסר תקדים נגד ציבור עובדים בישראל. חלק מהאמירות – לו היו נשמעות ע"י אזרח מן השורה כלפי עובד ציבור, היו עלולות לעלות לו בעונש חמור של עד חצי שנת מאסר, בהתאם לסעיף 288 לחוק העונשין "העלבת עובד ציבור". כעת הותר דמם של העובדים. גומרים – הולכים!

* הכותב הוא חבר הנהלת אגודת העיתונאים בת"א ועורך "מבט" בערוץ הראשון