נושאים חמים

דרוש: איש אמיץ

זה אולי לא פופולרי לומר, אבל בכל מה שקשור לזהות מנכ"ל תאגיד השידור החדש, דווקא מה"עיתונאים" צריך לחשוש. על פי הנוסחה שרביב דרוקר שרטט השבוע, יוני בן-מנחם, ניר חפץ ועמוס רגב מתאימים פרפקט לתפקיד. דעה

רביב דרוקר קרא השבוע להעמיד עיתונאי בראשות רשות השידור העתידית, ויצא נגד האפשרות שהמנכ"ל העתידי של השידור הציבורי יבוא, חלילה, מחוץ לגילדה. "בעיני זו טעות חמורה", כתב במאמר ב"הארץ". "מנהל שבנה את הקריירה שלו על ייצור כסף מגבינות לבנות, אינו מצויד בכלים הנכונים להכריע אם להתנצל או לא בפני שלדון אדלסון, והאם צריך לפרסם את פרשת 'ביבי טורס'".

גם עמוס רגב, עורך "ישראל היום", מתאים

הברנז'ה הריעה בפייסבוק, ואפשר להבין מדוע. אני מבקש לצנן את ההתלהבות ולהצביע על אפשרות אחרת. אולי לא ניסיון עם כבשים המייצרות חלב לגבינות דרוש לתפקיד מנכ"ל הרשות, אבל ללא ספק רצוי היסטוריה עם תרנגולות המטילות ביצי-חופש. אני מודה: דווקא מה"עיתונאים" אני חושש. על פי הנוסחה שדרוקר משרטט, יוני בן-מנחם וניר חפץ מתאימים פרפקט לתפקיד. שניהם עיתונאים ותיקים (על פי הגדתם, אך גם על פי הפרקטיקה), עם ניסיון ניהולי מוכח בכלי תקשורת.

בפועל, הקדנציות שלהם – הראשון כמנכ"ל רשות השידור והשני כעורך "מעריב" – היו זרועות בטענות על חיבור לעטיני השלטון, ופגיעה בעצמאות העיתונאית של העיתונאים הכפופים להם. גם יעקב שחם, העורך הראשי והמנכ"ל של "ידיעות חיפה" נושא בתעודה ובניסיון המתאים, על אף שהיה אויבם של העיתונאים החוקרים כחבר הועד המנהל של רשות השידור, ועל אף חיבוריו הפוליטיים הענפים. גם עמוס רגב, עורך "ישראל היום" מתאים – למרות מכלול הטענות שדרוקר המטיר עליו בתחקירו על "ישראל היום" ולפיהן הוא משרת את ראש הממשלה באופן אוטומטי כמעצב התכנים של עיתונו. ודוגמאות נוספות לא חסרות.

בואו נחשוש דווקא מעלה תאנה עיתונאי

תגידו "תפוחים רקובים בסלסלה מפוארת". אך לטעמי לא מדובר בפירות בודדים, אלא בשיטה: עיתונאים בעמדות בכירות אינם חסינים מפני שפשוף נעים (או פחות נעים) עם בעלי השררה בפוליטיקה, עם טייקונים, ועם גורמים העוינים את החופש העיתונאי. לכן יותר מאשר לחשוש מגבן של גבינות עיזים בתפקיד המנכ"ל – בואו נחשוש דווקא מעלה תאנה עיתונאי. כאשר שרים ושלוחיהם ממנים את העיתונאים הנאמנים להם, הם שותלים במערכת עיתונאית בריאה וירוס שיתפקד בעת משבר כסוכן כפול: כזה שיוכל לדגמן אליבי עיתונאי מחד, אבל גם יוכל לספק למערכת הפוליטית את האתנן שהיא מחפשת. כאשר יתקפו אותו הוא יכריז: "30 שנה אני עיתונאי, אותי לא תוכלו ללמד מה זה תחקירים". וכולנו ניתקע עם הצפתית בגרון.

דרוקר מצייר תמונה אוטופית ולפיה "עיתונאי" מצויד בכלים להכריע אם יש מקום להתנצל בפני אדלסון או לא. בגלל היכרותי המסוימת עם הפרשה הזאת, אני מרשה לעצמך לחייך מתחת לשפם. ראשית, הדילמה שעמדה בפני מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10 כלל לא היתה "להתנצל או לא". הדילמה, לפחות לדבריו של ראודור בנזימן ששימש אז ראש המערכת, היתה "להתנצל או לסגור את הערוץ". במילים אחרות, לא היתה פה בכלל אופציה עיתונאית אלא בחירה בין שתי אופציות מצפוניות גרועות: להיכנע לבעלים או לשלוח את כל העובדים ללשכת האבטלה.

לא "כלים" עיתונאיים דרושים עכשיו – אלא יכולת להתגבר על פחדים

באופן ציורי אפשר להמשיל את הסיטואציה הזאת לסצינת הפתיחה ב"ורטיגו" של היצ'קוק על גג הבנין בסן פרנסיסקו: סקוטי (ג'יימס סטיוארט) תלוי על בלימה ואוחז בשולי מרזב. הוא מביט למטה ורואה תהום המועצמת בזכות פחד הגבהים ממנו הוא סובל. הוא מסתכל למעלה ורואה את ידו המושטת של השוטר שמנסה לעזור לו, ואז מחליק בעצמו אל מותו. לא "כלים" עיתונאיים (או שוטריים) דרושים לו עכשיו – אלא יכולת להתגבר על פחדיו הקמאיים.

בנזימן בחר להתנצל ולהתפטר ובכך האזין לקול מצפונו.

המנכ"ל שמעליו, יוסי ורשבסקי בחר להוביל להתנצלות למען הצלת הערוץ - אך לא להתפטר. המנכ"ל שהחליף את בנזימן, אורי רוזן, ביקש לאחר מינויו מהעיתונאים המעורבים לחדול מעיסוק בחשיפת הפרשה ואחר כך חיסל את התוכנית ששידרה את הכתבה על אדלסון, לטענתו לפי דרישת הדירקטוריון (אותו דירקטוריון שבו שלט אז רון לאודר). הנה כי כן: כל השלושה האלה מתאימים על פי הקריטריונים של דרוקר לשמש כמנכ"לים של הרשות העתידית, למרות ההבדלים הברורים בגישותיהם.

גם בלי תעודת לע"ם אפשר לתפקד כידידי העיתונות

האם רק עיתונאי מצויד בכלים הדרושים להעניק לדרוקר תמיכה אקזקוטיבית בביצוע תחקירים דוגמת "ביביטורס"?

דווקא יוצר אמיץ, איש אקדמיה בעל שיעור קומה, או משפטן מוערך יכולים לחוש עצמם בטוחים יותר להפריד את החלבון העיתונאי מהחלמון השלטוני ברשות השידור העתידית. הם אולי לא נושאים תעודת לע"ם, אבל יכולים לתפקד כידידי העיתונות. לא בטוח שהם צריכים להתעמק בכל רסיס מסמך שדרוקר יביא – די בכך שיעניקו גב רחב ואמיץ להחלטותיו המקצועיות של ראש מערכת החדשות שלהם, עורכי התוכניות והעיתונאים עצמם, מבלי לחשוב על התפקיד הבא שהשר יסדר להם, אחרי שימרחו לו את הגבינה טוב טוב על הלחם.