מלחמה סוף: המנצחים והמפסידים של ”צוק איתן” בתקשורת

בדברי ימי ההיסטוריה התקשורתית, מבצע "צוק איתן" יירשם לבטח כמלחמת הפושים הראשונה. אותם סמסים דיווחיים של חדשות 2, וואלה!, ynet, "הארץ" ומי לא - הצליחו להפוך ממגרפת טראפיק שגרתית לנותנת הטון העיקרית באופן בו התעדכן במערכה הציבור הישראלי המותש.

ואז מה אם כל אזעקה בשדות מעלה-שדמה-איחוד שבדרום עוטף עזה הקפיצה אצל כל אזרח במרכז תל אביב התרעה. היא בכל מקרה התקבלה תחת מטר הסמסים המקבילים של פיקוד העורף.

ושאלה מהאזרח המוטרד: אפשר לבטל בלי להוריד את האפליקציה?

נתוני צפייה יומיים בגובה של מגה-ריאליטי, פרומואים נוצצים ווטו על הפקעת לוחות השידורים - כל אלו עוד לפני הימים הארוכים והלילות של השידורים המיוחדים. אז נכון שנקודות הרייטינג לא תורגמו לרווחים בשל היעדר מפרסמים, ושבשבועיים האחרונים אלו כללו בעיקר ברברת אינסופית באולפנים - עדיין, "צוק איתן" היה המאני טיים של חברות החדשות של הערוצים המסחריים, והן בהתאמה, הוכיחו שהן סופרות את הכסף - גם אם התדמיתי בלבד - במדרגות, ומספקות את הסחורה.

כפי שפורסם בוואלה! ברנז'ה - מנכ"לי חברות החדשות אבי וייס וגולן יוכפז יכולים לחייך לעצמם בסוף המערכה בהנאה עם שיאי צפייה היסטוריים בחודש יולי החם מזה שנים, כשהראשון הפך רשמית למדורת השבט החדשה והשני קיבע עצמו סופית כמנצח היחיד שיצא בשנתיים האחרונות מערוץ 10.

ושאלה מאיתן בן אליהו: ומה עכשיו?

לדבר על חדשות בלי להזכיר את יונית לוי זה כמו לדבר על ניצחון במלחמה בלי להזכיר את כיפת ברזל. מגישת חדשות 2 שעד לפני מספר חודשים שהתה בבית בחופשת לידה, קיבלה במתנה מבצע צבאי להטענת מצברי הלגיטימציה בשביל להוביל את מה שהפך להיות לוח השידורים המלא של ערוץ 2.

אבל הבונוס האמיתי שקיבלה דוברת האיטלקית השוטפת לא הגיע הפעם מוועדת המדרוג אלא דווקא ממחלקת הפרומו - שבזכות עטיפה פטריוטית בדמות משפט הפתיחה הממרק "בואו נדבר על איך זה נראה מהצד הישראלי" ניצלה מזעם ההמון והפכה (לפחות בעיני חבריה לחברה) לסמל הציונות החדשה של העם היושב בציון. עבור מישהי שלא אחת סבלה מהתואר "סמולנית", זה לא מעט.

ומשפט מקרן מרציאנו: עם כל הכבוד לפרסטיז' - באת לי בזמן.

כנראה שהיה צריך מלחמה עם 80% תמיכה כדי לגרום לראש הממשלה בנימין נתניהו לעשות את הלא ייאמן ולכנס מסיבת עיתונאים פתוחה לשאלות. במאמר בוואלה! ברנז'ה, הדברים נאמרו בפשטות: אפשר לטעון שנתניהו התמיד במנהגו לא לומר לעיתונאים אמת (בענין תמיכתו בהתנתקות). אפשר להדגיש שדבק בסטקטו המעצבן שלו ("אם החמאס היה מסכים אז ימטרטם-טם, אם לא היה מסכים יקבל ימפמפוזי"), אפשר לטעון שגם כאשר הוא משתתף בכנות באבלם של המשפחות הוא נראה מאופר מדי, מדוד מדי, מתוכנת מדי. שאף שערה לבנה מעולם לא משה ממקומה במפרט הארכיטקטוני של פדחתו, ושאין בשורה שתגרום לפיו להתעכל אפילו רבע אינטש ימינה, ברגש בלתי מדוברר.

אבל קשה שלא להודות: רה"מ נתניהו נראה במסע"ת שערך לפני שבועיים במיטבו. כל כך במיטבו עד שקשה שלא לשאול מדוע לא עשה זאת קודם. העיתונאים, שתקופה ארוכה התרגלו להסתפק בשמות הקוד "שיחות רקע" ו"גורם בכיר בלשכה" - קיבלו סוף סוף את ליטרת הבשר שלהם - פוטו אופ עם ביבי קינג ואפשרות לעשות את מה שבכל מדינה מתוקנת נראה לחלוטין טריוויאלי - לשאול שאלות ולקבל תשובות.

ומילה מטל שניידר: מה עם קרדיט?

עם כל הכבוד לדו"צ הרהוט תת אלוף מוטי אלמוז, בוגר היחידה הצבאית המדבררת שקוצר הפעם את פירות הניצחון הוא דווקא קודמו בתפקיד, מתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי.

פולי הוכיח יכולות הסברה גם בשפה היחידה שאותה הם מכירים - ערבית, והתראיין לרשת BBC בערבית, שם הסביר את פעולותיה של ישראל במבצע "צוק איתן". מרדכי סיפר בין היתר, על חשיפת המנהרות על ידי צה"ל ואמר כי "בחומרי הבנייה בהם השתמשו לבניית מנהרת הטרור הזו, מנהרת טרור שהם רצו שתביא למותם של אזרחים ואנשים, 600 אלף טון בטון. בכמות הזו יכולה הייתה חמאס לבנות בתי ספר ובתי חולים". עוד סיפר מרדכי כי פעילים של חמאס מתחבאים מתחת לבית החולים שפאא' וכי באחד המקרים, נמלט בכיר הארגון בתוך אמבולנס.

וטיפ מיונית לוי: שפה זרה - יתרון.

המלחמה, כל מלחמה, היא שעתם היפה של הכתבים הצבאיים והפרשנים לענייני ערבים, שמתרגלים למשוואה המנצחת של שעת מסך על כל שעת שינה.

הפעם, עם כל הכבוד לחזי סימנטוב, אוהד חמו, אהוד יערי וצביקה יחזקאלי - התהילה ב"צוק איתן" שמורה למי שעדיין לא טעם את טעם השחיקה, או במילים אחרות: פרשן הדסק הערבי של חדשות 2 ירון שניידר הוא המנצח הגדול במגרש העזתי. טוב, המנצח אחרי אבי יששכרוף שלנו.

ומנימוקי הוועדה: למרות התנסחויות בלתי מהודקות כמו "היומיום בעזה מושפע מאוד מהאופן שבו מתנהל המבצע", שניידר הוכיח כי אינו נרתע מאור הספוטים באולפן ומנגד, אינו מתמסר אליהם בקלות יתרה. חוץ מזה, עשרות הסמסים שהגיעו החודש למערכת וואלה! עם השאלה הגורלית "הוא נשוי?", לא יכולים לטעות.

ומילה מאהוד יערי: נאצר היה אויב אכזרי יותר.

משדרים מיוחדים מהאולפנים החיים, מצעדי פוליטיקאים בולטים, ופרומואים בערוצים המסחריים - בכל הקשור לפלטפורמות השידור, קשה להתעלם מקפיצת המדרגה שעשו אתרי החדשות הגדולים ב"צוק איתן".

וואלה!, ynet ומאקו, אבל לא רק, הבינו מהר מאד את גודל השעה וקפצו אל חלון ההזדמנויות שנפתח להם תחת הצורך הציבורי להסניף כל פרט מידע בכל רגע נתון. והטראפיק הגיב בהתאמה: האתרים רשמו עליה משמעותית בהיקפי הגלישה, והפכו סופית את העיתונים המודפסים ללא רלוונטיים בכל הנוגע לאספקת חדשות שוטפת ועדכנית.

ושלוש מילים מקוריות מעמוד הפייסבוק של Ynet: תנו ביג לייק.

כל מילה מיותרת: הטייס הכריזמתי והרהוט, המטרוסקסואל המתחשב, הקצין והג'נטלמן, ורקדן הפלמנקו המצטיין שתמיד היה שם, כלומר באולפן חדשות 2, סירב הפעם לקום ממושבו, והתקבע סופית כפרשן העל לענייני אסטרטגיות לחימה בעידן המודרני. באותה נשימה הוא גם הצליח לייתר את שאר האורחים ולהעלות בספק רב את הערך המוסף שהעניקו רוני דניאל ואמנון אברמוביץ' לדיונים. טייס, כבר אמרנו?

ועצה מוואלה! ברנז'ה: אל תקשיב לרכילות זולה של אנשים ממורמרים בפייסבוק. אתה מעל זה, ואם לא, אז יש לך כנפיים.

אחרי שהפך לשומר המסך של האירועים הממלכתיים, הגיעה תורה של המלחמה כדי לספק ללירן חולצה אפורה את הגושפנקה הסופית שהיה צריך כדי להפוך להיות סלב על.

האיש שהחל מהופעות אורח באירועי ספורט בהם בהה מאחורי מרואיינים ברבבות צילומים טלוויזיוניים וכישף את הצופים בכריזמה האדירה שלו זינק במבצע צעד נוסף קדימה: הופעה מפתיעה בהלוויית חייל, חמוש בדגל ישראל בהפגנה בחיפה, ובוהה בנקודה בחלל מאחורי ח"כ עפר שלח - בדיוק כמו החמאס, או אם תרצו כמו שמעון פרס - לאן שלא תזפזפו הוא יהיה שם, והוא כאן כדי להישאר.

ומילה משמעון פרס: מניסיון, שתיקה באירועים צבאיים היא האופציה המנצחת.

בדיוק כמו בחוקי הכלכלה, לפעמים מלחמות הן דווקא הזדמנות לעשיית רווחים ובנייה מחדש. ואם כלכלה, קשה להתעלם מחזרתו הממוקדת של שרון גל ללב העשייה התקשורתית, זאת פחות משנה אחרי שהוקצה בבושת פנים ממנה, לאחר הפרשה לכאורה בה היה מעורב.

פה ראיון לוחמני ברדיו תל אביב, שם אולפן צהריים בנווה אילן, והנה - הושלם תהליך הרהביליטציה.

אז נכון שלתפוס טרמפ על אמירות פופוליסטיות של חברי הכנסת חנין זועבי ואחמד טיבי זה פיתרון קל מדי, שלא לומר טוקבקיסטי. מצד שני, אף אחד לא הבטיח שיהיה פה קשה.

ומילה מעמנואל רוזן: מניאק.

אף אחד, גם לא המלחמה, תגזול מ"הארץ" את קולו הייחודי וחשיבותו במרחב התקשורתי אפוף הגיוס ורווי האינטרסים. העיתון היה (גם) במלחמה הנוכחית הסמן השמאלי שהוביל את האמירה כי סיקור הצד הפלסטיני כמעט ואינו נשמע, אמירה שגם אם נתקלה בביקורת, עוררה שיח חשוב ולגרמה ללא מעט כלי תקשורת ליישר איתה מאוחר יותר קו.

ועדיין, קשה להתעלם מהמחיר ששילם מו"ל העיתון שוקן על ההחלטה לשים ככותרת ראשית את מספר ההרוגים הפלסטיני הרב לצד אלו של חיילי צה"ל, לתת אור ובמה למאמר המשווה בין טייסי צה"ל לרוצחים, ועוד לפני כן לקיים ועידת שלום בצל האירועים הביטחוניים. כך או אחרת, ההפסד הכלכלי שנגרם לעיתון בשל גל ביטולי מינויים על עמדתו זו, והתחושה הרווחת שבשם הפלורוליזם הלך העיתון צעד אחד שמאלה מדי - גרמו לו במידה רבה להפסיד את הציבור הישראלי.

ובקשת הבהרה מגדעון לוי: את הקבלה על המאבטח לשים בהחזר הוצאות?

אחרי חמישה חודשים בהם עסק בניהול הלובי הפוליטי ושם את כל הביצים על העסק עטור הערות האזהרה המכונה "רשות השידור" - רשם בצל הארועים בדרום שר התקשורת ארדן את אחד ההשגים הגדולים של ממשלתו וחתם על צו הסגירה של הרשות ופתיחתה מחדש על בסיס המלצות ועדת לנדס שהקים.

לפני שבועיים, בעת שהחוק אושר בכנסת, אמור היה ארדן להתהלך כחתן ביום כלולתו, כאשר ברקורד שלו עשייה, ובעתידו - ארומה כחלונית. במקום זאת עמד שר התקשורת מבויש מול כנסת ריקה העומדת לצאת לפגרה, כשברקע אזעקות וצבע אדום. לא ממש התפאורה המתאימה לסטטוסים מנצחים בפייסבוק או לראיונות ניצחון לעיתונות הכלכלית. במילים אחרות: ארדן, ליבנו איתך.

ומילה ממרב מיכאלי: מה הייתה הבעיה להמתין עם זה לנצח?

חודש יולי 2014 ייזכר בקרב זכייניות ערוץ 2 קשת ורשת וערוץ 10 כאחד הגרעוניים בשנים האחרונות, כאשר בשל המבצע בדרום הופקע כמעט כל לוח השידורים לטובת חברות החדשות. אבל זה הנזק הקל: עצירת מסעות פרסום, אובדן קמפיינים, הקפאת שיתופי פעולה ואפילו ירידה בהכנסות מסמסים וערוצים משלימים הפכו את הצניחה שחוו גופי השידור לנחרצת יותר משום שלמרות הרייטינג הגבוה שקיבלו משדרי החדשות המיוחדים אי אפשר היה לתרגם את מיליוני הצופים למזומנים.

בזה אחר זה נפלו או הוצאו "לפגרה מוקדמת" מרבית תוכניות העוגן של הזכייניות שאמורות היו להצמיד הקיץ את הצופים למסכים, ובהן כבר הושקעו מיליוני שקלים: "דה וויס ו"המיזם" של רשת נפלו בטרם עת, "חי בלילה" ו"אנשים" של קשת גם הן הוצאו למחלקת התאוששות, ואפילו "האח הגדול" עלתה לשולחן הניתוחים. כרגע מצבה יציב, תודה ששאלתם.

אבל אל דאגה, אם יש אירוע אחד ויחיד שיכול לכנס תחת שולחן אחד מתחרים מרים-בדרך-כלל כמו מנכ"ל קשת אבי ניר, מנכ"ל רשת אבי צבי ומנכ"ל ערוץ 10 הנכנס יוסי ורשבסקי - הרי שמדובר בהפסד כלכלי בו ברור לכל הצדדים ששילוב ידיים מול המדינה, עדיף על הכנסת ידיים לכיסים של הבעלים. במילים אחרות: כמו במבצעים או משברים קודמים, הזכייניות יקבלו ככל הנראה הקלות רגולטוריות ואפשרות לצמצום חובות והפסדים, והצופים מצדם, ימשיכו לקטר וליהנות משידורים חוזרים.

ועצה מיוסי מימן: אם אני יכול להכניס ידיים לכיסים כבר עשור, אז שגם מוזי יואיל.

אם היה צריך הוכחה נוספת למצבה האנוש של רשות השידור, הגיע "צוק איתן" וסיפק אותה. הערוץ הראשון, שדווקא באירועים ממלכתיים בעלי אופי "לאומי" דוגמת מלחמת לבנון השנייה או "עמוד ענן" עוד הצליח לעמוד על שתי רגליו ולהוות אלטרנטיבה לשני המתחרים החזקים מנווה אילן ומגבעתיים, מצא עצמו במלחמה האחרונה ללא הורים וללא צופים.

בכנסת, אישרה המליאה בקריאה שלישית בזמן המבצע את החוק לסגירתו בעוד נתוני הצפייה במשדרי החדשות המיוחדים בראשם מהדורת "מבט" זכו לנתוני צפייה מביכים של אחוזים בודדים.

ומילה מאורן נהרי: אשמח לשלוח קו"ח פלוס המלצות.

זוכרים את רונאל פישר, פואד, אולמרט, אייל גולן? מה, לא? אתם לא לבד. הפרשות הפליליות שפתחו בחודשים הארוכים של לפני "צוק איתן" את המהדורות כמעט והתאדו מהאטמוספירה התקשורתית, ואיתם כתבי הפלילים שהיו רגילים לספוטים מרשימים וראיונות מגזין נלהבים עם ניצבים.

אז דורון הרמן, משה נוסבאום, גיא פלג ואחרים - שווה להישאר אופטימיים. הפסדתם בקרב, עוד תנצחו במלחמה.

ושאלה מדנינו: מה, כבר נגמר?

זה לא יחדש הרבה לגיא רולניק, אבל אולי לאחרים זה יגרום לנוע באי נוחות: הוויכוח על תקציב הביטחון, הפנסיה התקציבית, הסדר החוב המוזר של נוחי דנקנר, הפרטת הנמלים, קשרי ההון שלטון, הצורך בביטוח לאומי מהודק וריסון הרווחים הכלואים לא הסתיים. הוא רק נדחק, שוב, לטובת סדר היום הביטחוני. ואת המחיר נשלם כולנו. במכולת, בסופר, בעירייה, בגז, במחירי הטיסה ובאופן בו מתנהלים חלק מנבחרי הציבור שלנו.

ומילה משלי יחימוביץ': איתך, גם אם לא תמיד מסכימה.

הפגנה אלימה נגד פרשן חדשות 2 אמנון אברמוביץ, קללות נאצה בפייסבוק נגד מבקרת הטלוויזיה של ynet אריאנה מלמד, ואיומים נגד עיתונאי הארץ גדעון לוי שנאלץ ללכת עם מאבטח - אלו הם רק חלק מהתוצר המבחיל באמת של המלחמה.

לכל אלו מתווספים דיווחים תקשורתיים שכמעט כולם מבוססים על הודעות (חלקן כוזבות) של דובר צה"ל, איסור שהטיל האחרון על תיעוד המתרחש בעזה, וחוסר איזון מינימלי של גופי התקשורת בהתייחס להרס שזרע שם צה"ל. במלחמות, כמו במלחמות, יש רק מפסידים, וב"צוק איתן" - כמו שאומרת הקלישאה - הפסדנו כולנו.

ומילה מאורנה בנאי: כל הכבוד לצה"ל.