מסיבת עיתונאים עם עצמי

אני בן 43 (נראה הרבה פחות, אמרתי לעצמי). חישוב פשוט יראה שמחצית מחיי, ולמעשה כל חיי העיתונאיים, התקיימו בצל מה שמכונה "עידן ביבי". כמעט 20 שנה מאז הכריז לראשונה על ריצתו לראשות הממשלה - קרוב ל- 25 אם לוקחים בחשבון את התקופה בה היה "הגיבור החדש באו"ם" והתקווה הלבנה של הליכוד. "מחצית חיים" הוא מונח מכונן במדעים, וקשה לחשוב על מקבילה אחרת בעולם המערבי. על פי כל הפרשנויות (והתחזית של מרים בנימיני) אני וילדיי נזדקן לראש ממשלה אחד, ונלמד להכיר בכך מכוח האנרציה.

כשלמדתי עיתונות נתניהו נבחר לראשונה והתקשורת עסקה (ובעיקר חבטה) רק בו. גם כשהיה במדבר האופוזיציוני או העיסקי – השאלה שריחפה באויר וריצדה על המסכים היתה "מתי הוא חוזר"? ואחר כך "מתי הוא מתמודד"? ואחרי שהתמודד וניצח שנית - "מתי הוא פורש?". ואחר כך "האם הוא פורש. אי פעם?". וכשכל השאלות האלה נשאלו, עדיין נותרנו עם תהייה: מה בעצם הוא רוצה?

חצי מחיי אני שומע עיתונאים נעים בין משטמה כללית כלפי ראש הממשלה לבין בוז טוטאלי למה שהוא מייצג, לבין אדישות מוחלטת המשדרת הכנעה בנוסח "זה מה יש". חצי מחיי אני מנסה לחשוב מה דעתי עליו כראש ממשלה, וכל מה שאני מצליח לעלות במוחי הדל זה "יתנו יקבלו", "מ-פ-ח-ד-י-ם", ציורים דביליים של פצצות עם קוים אדומים ושרה. המון המון שרה. שרה אוכלת גלידה, שרה ישנה על מיטה זוגית במטוס, שרה מתעללת בעוזרת, שרה שרה שיר שמח.

עד ראשון בערב. אינני יודע איזה שילוב קוסמי היה צריך להתרחש, איזה פרפר נדרש לנפנף בכנפיו בסין כדי שנקבל על מסך הטלויזיה שלנו נתניהו אחר אחרי 20 שנות ביביקרטיה, אבל במסיבת העיתונאים בצל השכול על מותם של 13 לוחמי גולני חשתי כאילו אני בפלנטה אחרת. על הבמה עמד ראש ממשלה שמקיים דיאלוג עם עיתונאים, עונה לשאלות, מדבר לעניין, מביע עמדה, מתמודד. דווקא הסיטואציה הטראגית, בראה יש-מאין ראש ממשלה נסבל יותר מאי פעם.

אז אפשר לטעון שנתניהו התמיד במנהגו לא לומר לעיתונאים אמת (בענין תמיכתו בהתנתקות). אפשר להדגיש שדבק בסטקטו המעצבן שלו ("אם החמאס היה מסכים אז ימטרטם-טם, אם לא היה מסכים יקבל ימפמפוזי"). אפשר לטעון שגם כאשר הוא משתתף בכנות באבלם של המשפחות הוא נראה מאופר מדי, מדוד מדי, מתוכנת מדי. שאף שערה לבנה מעולם לא משה ממקומה במפרט הארכיטקטוני של פדחתו, ושאין בשורה שתגרום לפיו להתעכל אפילו רבע אינטש ימינה, ברגש בלתי מדוברר.

אבל כל אלה חשובים פחות. משום שנתניהו נראה השבוע כאילו האזין בקשב לתחינותיה של עמיתתי טל שניידר, שכבר חודשים ארוכים מבקשת/דורשת/תובעת שיכנס מסיבות עיתונאים כמו באמריקה ויענה סוף סוף על שאלות. נדמה שהעיתונאים שהגיעו ללשכה היו בהלם גם הם, כאילו הוזמנו לאירוע בבית הלבן. כל אחד מהם היטיב לנסח שלוש שאלות שונות, אולי מתוך הנחה שבמקרה הטוב נתניהו יענה על שאלה רביעית שלא נשאל עליה כלל. והנה, הופה-היי - תשובה אחר תשובה, כמו מנהיג במדינה דמוקרטית מתוקנת.

אז תרשו לי להצטרף למסיבה העצובה ולהוסיף עוד שתי שאלות משלי. אבקש תשובות מלאות, בלי להתחמק:

לראש הממשלה – תגיד, למה חיכית עד עכשיו יא ביבי? ממי בדיוק נבהלת, ולמה חיפשת כל דרך אפשרית לחמוק מהאירוע ההגיוני שהתרחש השבוע. למה קיבלנו פעם אחת שאלות מתוזמנות מראש, ופעם שניה "בלי שאלות" ופעם שלישית "בלי תשובות" ופעם רביעית "לכו תחפשו תשובות בעיתונות הזרה" ופעם חמישית "ראיון אצל עדן הראל ודודידו"?

לערוצים 1, 2, ו- 10 – מה קורה, יא באבות? למה קטעתם את שידור מסיבת העיתונאים באמצע? כי זה לא מעניין? כי לציבור לא מגיע לשמוע את ראש הממשלה שלו? כי פחדתם שיגידו שאתם בובות בתיאטרון שלירן דן מביים? שנים אתם מטמטמים את הציבור בדרישות לראיונות ומסיבות עיתונאים – וכשזה מגיע, אתם מחליטים ש"פוס, בואו נחזור לאולפן לשמוע עוד קצת את רוני דניאל ואיתן בן-אליהו"?

הנה, הנה האמת יוצאת. אתם באמת מ-פ-ח-ד-י-ם. מפחדים מהיום שבו כל משאלותיכם יתגשמו, ואתם תצטרכו לפעמים גם להקשיב.