נושאים חמים

שיטת אדלר לא עובדת

אף אחד לא ידע להסביר לנו באמת מה תמצית כוחו האמיתית והבלתי-נתפסת של אותו "אדלר", אבל כולם מקווים שהוא יעשה פה נס. אחרי צפייה ב"הרצוג" של ענת גורן, אבנר הופשטיין הבין שקצת נמאס לו מהאסטרטגים שמקשקשים שטויות על דפים ביראת קודש, ומהעיתונאים שסוגדים להם. דעה

יצחק הרצוג (צילום מסך)
"החלפה של טקטיקן אחד בשני היא בבחינת אירוע חדשותי עוצר נשימה". אדלר והרצוג בסרט (צילום מסך)

אני חושב שכולנו זוכרים פחות או יותר את הרגע האחד ומהמזוקק שבו העיתונות בארצנו פסקה מלזלזל ביצחק (בוז'י) הרצוג והתחילה לקחת אותו ברצינות בתור "הו הא מי זה בא ראש הממשלה הבא". זה היה כשהצוות "אסטרטגי" אחד נשלח הביתה ובמקומו הגיע האחד והיחיד, האורקל, מלך-משיח, הכל-יכול: אדלר. במדינה שעוסקת כמעט אך ורק בתדמיות וכמעט אף פעם לא במדיניות או במציאות – החלפה של טקטיקן אחד בשני היא בבחינת אירוע חדשותי עוצר נשימה, כמעט היסטורי.

אף אחד לא ידע להסביר לנו באמת מה תמצית כוחו האמיתית והבלתי-נתפסת של אותו "אדלר" – שהרי בפעם אחרונה השתנק גרוננו מהתפעלות כאשר עמד לצידו של אחד הפוליטיקאים המוכשרים בישראל, אדם עם חושים פוליטיים של נמר רעב לטרף וסבלנות של בדואי, מנהיג שנטף כריזמה ובטחון בכל פסיעה דובית שעשה כשאותם אדלרים מפזזים סביבו בעזוז, ועקר הרים במקומם מרוב יראה בכל פעם שפתח פיו לומר משהו בליווית הטיק המפורסם. הסיפור של הפיכת שרון, אחרי שנים ארוכות במדבר, מאדם מחרחר מלחמה לסבא טוב הוא כמובן הרבה יותר מורכב ורב-תהפוכות מסתם קמפיין אדלרי, אבל נוח לנו לזכור זאת כך. אז רחמים לא ידע, הוא לא ידע למה "אדלר" כל כך חשוב לבוז'י – אבל הוא ידע שמעכשיו הקמפיין יתפוס תאוצה מטורפת מ- 0 למאה קמ"ש בזכות אותה קפסולת ידע-אסטרטגי נשגב.

יצחק הרצוג (צילום מסך)
רוגטקה עקומה וצדקנות מופרכת. צוות החשיבה (צילום מסך)

העיתונאים סומים באפלה מחד, וזורמים אחרי טרנדים מגוחכים מאידך

אולי משום כך, ואולי משום שתרומתו הסופית של אדלר לקמפיין היתה בסופו של יום כל כך שולית במבחן תוצאת הבחירות, מעניין להתבונן בסירטה המאלף של ענת גורן על בוז'י ולהבין עד כמה עיתונאים סומים באפלה מחד, וזורמים אחרי טרנדים מגוחכים מאידך. יש סצינה בסרט שבה אדלר יושב בכיסאו ולידו מסתופפים ילדים מבולבלים, כמו סביב רמצים אחרונים של מדורה שהולכת וכובה עם עלות השחר.

אדלר עסוק בעבודת קודש: הוא מזיז את המילה "אמת" מצד לצד על גבי כרזה כלשהי, כחלק מההתרוצצות המבוהלת אחרי אותו סדר היום שנתניהו הצליח לקבוע לאורך מרבית מערכת הבחירות. "זה המותג שלך", הוא אומר בחשיבות עצמית לאחד הילדודס, כמו היה זה מתכון סודי לפאי תפוחים העובר בירושה מדור לדור במשפחה. לבסוף הוא מאפשר למילה, האירונית כל כך, "אמת" לנחות טיפה יותר למטה או למעלה, כמעשהו של איש גדול במיוחד החולק את חוכמתו בנדיבות.

וזה מעניין כי לקראת סופה של מערכת הבחירות נתנו לנו להבין שבמחנהו של בוז'י כבר יודעים בדיוק מה צריך לעשות כדי לאטום את הניצחון הזה עם פלומבה (הרי היו כאן עיתונאים שכבר תירגלו אביונה עם פערים של 7 ו- 8 מנדטים לטובת העבודה). זה מעניין גם כי באתוס הישראלי, שבו עיתונאית מוכרת את נשמתה לשטן על כסא גלגלים, במעשה שאין בו קורטוב של אתיקה עיתונאית, רק כדי לחזור ולדווח ש- ובכן, השטן הוא די מנייק – ה"אמת" הנקייה, ההגונה, האולד-פשנית היא מיותרת, וכולנו סתם עבדים לתדמיות כוזבות שאפשר להזיז מצד לצד על כרזה מטופשת.

גורן עוקבת אחרי שתי התדמיות האלה (של בוז'י ושל אדלר) בדיעבד וחושפת אמת מבהילה כמעט: תדמית ה"אסטרטג המזהיר" ותדמית ה"חנון-אך-מנהיג" נבחנות תחת זכוכית מגדלת מאחורי הקלעים ונדרסות בשאון כמו נמלה תועה בכביש 6. האסטרטגים שמקשקשים שטויות על דפים שולחים את החננה לאולפן הטלוויזיה תחת הבטחה כוזבת של מופע "דוד נגד גוליית", עם רוגטקה עקומה וצדקנות מופרכת. וכשזה חוטף ישר בפוני את אחת המכות הכואבות, באחת ההופעות מעוררות-הרחמים שאי פעם נראו על המסך – כולם (כולל אדלר המומחה) מאשימים את "האוזניה"! מה פתאום שמו לו אוזנייה? ממתי שמים באוזן אוזניה בטלויזיה? שומו-שמיים שמאלנים: החוצפנים בטלויזיה לחשו לו משהו באוזניה!!!

ענת גורן (מערכת וואלה! NEWS , צילום: יוסי צבקר)
חושפת אמת מבהילה כמעט. ענת גורן (צילום: יוסי צבקר)

אסטרטג טוב לא באמת יכול להמציא מציאות

בוז'י מתגלה בסרט של גורן כאדם סימפטי-עד-ייאוש, עם עמידות של יוגורט ממוצע ביום קיץ מהביל. מעניין שמעטים העיתונאים המדווחים שהבחינו בכך בזמן אמת. חנוניות היא תכונה מזהירה למנהיג חכם בתנאי שהיא מהווה תשובה אמיתית לנכלוליות הבטחוניסטית והפטריוטית המזויפת שנתניהו מציג לנו. ברגע שהיא הופכת לבכיינות מעיקה של נער-מקהלה עם יותר מדי שיזוף בכרזות ("זה לא פוטושופ!", מבהירים ה"אסטרטגים") היא בסך הכל מזמינה עוד זובור כשמכבים את האורות באוהל.

אסטרטג טוב לא באמת יכול להמציא מציאות הוא רק יכול להעצים תכונות טבעיות של מועמד ולעשות בהם שימוש מושכל, כמו במאי קולנוע טוב שיודע לעבוד עם שחקנים מוכשרים.

הסצינה שבה נראה בוז'י משקר באופן מכפיר לאושרת קוטלר כשזו שואלת אותו "איך ידע כמה עולה נסיעה באוטובוס?" והוא עונה לה שילדיו נוסעים בתחבורה הציבורית כל הזמן (כשרגע קודם שמע את התשובה כשהמתין בקונטרול לתורו) הוא קטע מביך באופן אפי למצביעיו. הוא מסוג הקטעים שגורמים לימנים לומר (ובצדק): "אלוהים יודע איך הייתם קורעים לביבי את הטחול על מקרה דומה".

כשכתבתי מעל שורות אלה לפני מה שנראה כבר כמיליון שנה שהבחירות האחרונות הן בגדר "הנכבה של התקשורת" – כעסו עלי מאד חבריי למחנה, חלקם אפילו "נד-ה-מו" כמעשה פולניה מזועזעת בפיליטון. עיתונאים רבים החלו לזעוק את זעקת הקוזאק הנגזל והתחננו לחדול כבר מה"הלקאה העצמית" (כי הלקאה כזו מיועדת כמובן רק לשוטרים, פוליטיקאים ושאר אישי ציבור מושחתים. עיתונאים מוחרגים מתרבות הביקורת-העצמית).

עכשיו בא סירטה של גורן וממחיש שוב שהבעיה אינה בהכרח שמאל או ימין אלא בעיקר העדר מקצוענות ויושרה מתעתעת – גם של אלה הנמצאים בצמרת, אבל גם של אלה המסקרים את אותה "אמת". מבחינתם של אלה וגם אלה הרצוג לנצח ישאר "ראש ממשלה טוב אבל מועמד גרוע". זה הסטיקר המוצמד לריכבו, וזו ה"אמת" שחרוטה על כרזת הבחירות שלו, ובמסגרתה לא צריך לנצח בניג'וס הזה שנקרא בחירות – מספיק להיות נורא צודקים ולדלג ישר לשלב הרכבת הממשלה.