פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הנכבה של התקשורת

      אם תפקידה של העיתונות היא לספר אמת – הרי ששיקרנו לציבור באופן סיסטמטי בבחירות האלה. אם יש עייפות בעם הזה מנתניהו, הרי שהיא כאין וכאפס לעומת המיאוס של העם מעיתונאיו, ובצדק. דעה

      עמיר בניון ותומכי הליכוד בגני התערוכה בהכרזה על התוצאות, 17 במרץ 2015 (ראובן קסטרו)
      על פי הפיד שלי אלדד יניב היה אמור לקבל 7 מנדטים בבחירות הקודמות. נתניהו, אמש (צילום: ראובן קסטרו)

      שרה נתניהו פותחת הבוקר בקבוק אחר בקבוק וגומעת מלוא המשקה. ובכל לגימה היא נזכרת שאולי, רק אולי, זה בגלל הפיקדון הקטן ההוא. אינני מכיר הרבה מצביעי ליכוד. אולי הם סביבי, אנשים שאומרים שהם "מתלבטים בין בנט לכחלון ללפיד" ובשקט בשקט, הרחק מעיננו השופטות, הביקורתיות והיהירות משחילים מח"ל לחריץ, ובדרך דוחפים גם אותנו, ציבור העיתונאים המנותק בתולדות ההיסטוריה, ישר אל חריץ ישבנם, לא פחות.

      אינני יודע מיהם מצביעי הליכוד, אבל אני בחברה טובה מאד. בפיד שלי בפייסבוק כ- 1,000 ומשהו אנשים, מאות מתוכם עיתונאים, ולדעתי כמעט אף אחד מהם לא מכיר מצביעי ליכוד. על פי הפיד שלי הרצוג כבר היה אמור לחגוג בכיכר, ציפי להתרחץ בבריכה ושרה להתמרח בזפת. על פי הפיד שלי אלדד יניב היה אמור לקבל 7 מנדטים בבחירות הקודמות. על פי הפיד שלי יש "מיאוס" אדיר מנתניהו בעם הזה. ולא רק מיאוס: בחילה, קבס, גועל ומיחושים. נתניהו גורם לעם להקיא ואז לשוב אל קיאו ולשלוף ממנו 30 מנדטים.

      אבל אם יש עייפות בעם הזה מנתניהו, אשר הצליח לקבל הפעם בלי ליברמן כמעט את אותו מספר מנדטים כפי שהביא ביחד עם ליברמן בפעם הקודמת, הרי שהיא כאין וכאפס לעומת המיאוס של העם מעיתונאיו. נוכל לקרקש בבקבוקינו כמה שנרצה בשבועות הקרובים על גזענות ובערות, אבל בליבנו אנחנו יודעים שהם שונאים אותנו בגלל שאנחנו מתנשאים עליהם ובגלל שאיכזבנו אותם.

      איבדנו כל חוש של מידה וטעם

      אם תפקידה של העיתונות היא לספר אמת – הרי ששיקרנו לציבור באופן סיסטמטי בבחירות האלה. שיקרנו לו כשדיווחנו עם שובלי הריר על שפתותינו שהשטח של הליכוד מת ואילו סוסי המירוץ של המחנה הציוני דוהרים בחדווה; שיקרנו לו שנתניהו הוא המושחת בראשי הממשלה בגלל סיפור (סקסי, נהדר, אך שולי) על 4,000 שקל; שיקרנו לו כשהצגנו סיפור על עימות (מרתק) עם נשיא ארה"ב באופן חד-צדדי לחלוטין; שיקרנו לו כשהצגנו את נתניהו בתור מנהיג שוחר מלחמה וצמא-דם ושבסך הכל אנחנו מנסים למנוע את המלחמה הבאה. שיקרנו לו כשלא הצלחנו לבור את התפל מן העיקר, כשלא הצלחנו לשים לרגע את רגשותנו הפועים בצד, כשאיבדנו כל חוש של מידה וטעם.

      שיקרנו לו כשהזדעזענו כמו פולניות חמוצות מכל סרטון בחירות מטופש, כאילו הציונות בסכנה בגלל שביבי העז לבקר עובד נמל; שיקרנו לו כשסירבנו לחשוף, כמעט עד הרגע האחרון, כיצד שר האוצר מספר על הישגים שמעולם לא היו לו; שיקרנו לו כשהתעלמנו מעוצמת הגיחוך (בליבנו ידענו שזה מגוחך) של הסכם הרוטציה עם ליבני, ופעם נוספת כשסימנו את ההתקפלות הפאניקיסטית מאותה הרוטציה כאומץ לב; שיקרנו גם כאשר הסתרנו את הספקות שלנו לגבי יכולתו של הרצוג לנצח. ידענו שהוא איש נחמד וראוי וידענו שהקמפיין הנוראי שניהל מעיד על חוסר בשלות. ידענו שהוא עונה על שאלות קשות בתשובות של קומביה, "נעשה ונחשוב" ו"יהיה בסדר" ובכל זאת החלקנו לו את זה.

      אז שיקרנו לציבור ומעלנו בתפקידנו ובכדי לכסות על השקרים הללו כעסנו על נתניהו עוד יותר ותיעבנו אותו חזק חזק. על מה כעסנו יותר מכל? בעיקר על כך שהוא רוצה לנצח. הכבד בער לנו והטחול שלנו השתולל מזעם על כי ביבי לא ויתר. בטשנו ברגלינו בחוסר סבלנות על כל ראיון שהעניק בימים האחרונים (אחרי ששנתיים בטשנו בכעס על סירובו להעניק ראיונות) ותיארנו בחימה כיצד הוא "נראה גדול מדי על המסך", "מבוהל", "לא משיב על השאלות", "מודה באשמה", "לוקח אחריות", "בפאניקה" ועוד תארים שבינם לבין המציאות לא היה בעצם דבר. לנתניהו היתה אסטרטגיה מצוינת בשבוע האחרון להחזיר אליו את המצביעים הימניים הביתה אבל אנחנו העדפנו להתעלם – כי הכרה בכך שהיתה לו אסטרטגיה טובה, רק מחדדת כמה לצד השני לא הייתה אסטרטגיה בגרוש.

      וכמובן, התעלמנו פומבית מההופעות האחרונות של הרצוג בטלויזיה. אלו היו כל כך גרועות שלפעמים היה כואב להתבונן בהם. אבל לא רצינו להפריע לו, כי בוז'י חמודי וביבי מגעילי. אז נתנו לו "פאס" על ראיונות איומים בהם ליעלע, התווכח, התפתל, נלחץ ואיבד לחלוטין את הפיץ' של קולו. כי הרי אנחנו מתעסקים רק "בדברים חשובים" נכון? למשל, בעלבון על "התאורה הנפלאה" שסידרו לראש הממשלה ובהבדלים בגודל המסכים בין שני המנהיגים. כי ברור שלו רק היו מסדרים לבוז'י מסך ענק – הוא פתאום היה הופך מנער מקהלה מבולבל לצ'רצ'יל.

      האם מוגזם להעריך ש- ynet הוציא כמה ימנים מביתם?

      במהלך היום שלפני הבחירות פירסמתי סטטוס בפייסבוק עם ביקורת על השירות המחפיר שמעניק ynet להרצוג רגע לפני שאזרחי ישראל הולכים לקלפי. האתר של המדינה הפך ל"ישראל היום" בתמונת מראה והכתיר את ראש הממשלה הבא, באמצעים הזולים והעלובים ביותר. סיפרו על סבא שלו ואבא שלו, הראו אותו מתפייט על הכותל, ו"חשפו" איך תיראה ממשלתו הראשונה. פתאום כמה ליכודניקים שאיני מכיר עשו לי "שייר", וזאת על אף שהצהרתי שאיני מצביע לנתניהו. האם מוגזם להעריך ש- ynet הוציא כמה ימנים מביתם ושלח אותם לקלפי להפסיק את הפארסה הזו?

      אין לי הוכחות סטטיסטיות לכך, אבל אני מאמין שהיה רגע אחד בלבד בבחירות האלה שבו הרצוג (כלומר, בוא נודה באמת, רוב העיתונות) היה בדרך לנצחון. זה היה באותה צומת מבודדת שבה עשינו את עבודתנו כמו שצריך: אחרי פרסום דו"ח הדיור. דו"ח הדיור היה יכול להיות כתב האישום על שלטונו של נתניהו, והוא חשף מנהיג מבולבל ולחוץ מול ממצאים אמפיריים קשים. במשך יומיים נדמה היה שסוף סוף עוסקים בעיקר. נתניהו אינו מנהיג בטחוני מזעזע המוביל את המזרח התיכון למלחמת עולם והמיטה הזוגית שלו ושל רעייתו על המטוס היא אמנם ענין מרגיז, אבל לא בדיוק סכנה לאומית לישראל. אבל הפערים החברתיים והזלזול שלו באנשים רעבים ובקשיי הקיום לטובת "החיים" עצמם הם אכן ביזיון. כמה זמן לקח לנו לחזור לשאלות הרות-הגורל על העוזרת והשואב אבק והדיש-וושר והפיש-וושר? 24 שעות?

      זהבה גלאון, אחת הפוליטיקאיות הכנות ביותר בזירה, היא היחידה שלקחה בינתיים אחריות על ההפסד. אבל העם עדיין ממתין לפרישתה של מינה צמח, שבחדשות ערוץ 2 הפכו לאורקל בקמפיין חסר תקדים של חשיבות עצמית. אל תעצרו את נשימתכם – אני משוכנע שהיא תסביר לנו עוד מעט איך הכשלון-העובדתי הוא בעצם הצלחה-סטטיסטית-מעל-למצופה-בעידן-אחוז-החסימה או שקר כלשהו אחר.

      מצעד גאווה בשידור חי

      העם גם מצפה, במסגרת ההטפות ל"לקיחת אחריות", לחרקירי של כמה עורכי טלויזיה וסוקרים שבחרו להפוך את ערב השידורים החדשותי להשתוללות צבעונית וילדותית - מעין מצעד גאווה בשידור חי, עם אולפנים פשיסטיים בגודלם ופרומואים המציגים את "ערב טוב, איל" וסיפורי בדים וקרבות על התנסויות פוליטיות מרטיטות - בתור ליבת החדשות. אם בקמפיינים עסקינן, נדמה לי שהקמפיין הטלויזיוני כשל אפילו יותר מזה של אלי ישי. מי באמת צריך את המדגמים האלה שאינם מנבאים דבר במדויק, מלבד את מדד הקשקשת של הסוקרים? למה אי אפשר להעביר לילה אחד בהמתנה לתוצאות אמת שמגיעות בתוך שעות ספורות בסך הכל? לא ראיתי שבאמריקה הגדולה, אותה אמריקה שאנו עורגים אליה, מישהו מעז לפרסם "מדגם" עם סגירת הקלפיות. יושבים ומחכים מול מפה גדולה של האומה, ומסמנים מדינה אחרי מדינה בשקדנות.

      חיים יבין, המגיש המיתולוגי של משדרי הבחירות, ישב אתמול באולפנים האקסטרווגנטיים ונראה מרוחק מהם מאד. שריד עתיק לימים שבהם עיתונות נחשבה לדבר הזה שבו אשכרה מנסים לשקף לציבור את המציאות. סמנו את ה- 18.3 ביומנים. לא, זה לא "יום הכיפורים של התקשורת". מדובר בנכבה, יונית.