הוויכוח הנצחי של הימין עם התקשורת מעביר אותו לפעמים על דעתו. ביקורתו המתמדת עליה כבר איננה תופעה נספחת לצריכה התקשורתית שלו, היא אגף מובנה. אנשי ימין רבים מתעבים תקשורת באשר היא תקשורת. אפילו כלי תקשורת עם נטיות ימניות לא זוכה אצלם להנחות. הנה למשל, פעיל ימין בולט הקדיש לפני שבועיים שעות ארוכות כדי למחות על מה שנראה לו כעודף מאמרי תמיכה של 'מקור ראשון' בעסקת שליט. לפי מיטב הבנתו, כל כותבי העיתון היו אמורים להתנגד לעסקה כאיש אחד.
כידוע, גם אני, הקטן, מקדיש חלק גדול מעיתותי לביקורת תקשורת. לפני שנים אחדות אף נפל בחלקי הכבוד לזכות בפרס ביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת. ובכל זאת, אני משתדל שלא לחצות את הקו המפריד בין ביקורת לבין מלחמת חורמה. אין לי עניין להרוס את התקשורת העברית או להלאים אותה, רק לשפץ קצת. הרי בלי עיתונות חופשית לא נוכל לנהל כאן חברה מתוקנת.
חוק לשון הרע - כתבות נוספות:
יו"ר הכנסת מנע הצבעה על חוק לשון הרע
רובי ריבלין על חוק לשון הרע: "אסון"
מהו חוק לשון הרע?
למרבה הצער, מאחורי התיקון המוצע עכשיו בכנסת לחוק לשון הרע מסתתרת כוונת הרס. חברי הכנסת יריב לוין ומאיר שטרית מציעים להגדיל באופן דרמטי את הקנסות המוטלים על הוצאת דיבה. אם החוק יעבור, עיתונים יידרשו לשלם לנפגעי דיבה פיצויי עתק, מבלי שהתביעה תצטרך להוכיח שאכן נגרם לה נזק ממשי מהפרסום. העיתונים גם יידרשו לפרסם את מלוא התגובה של כל נפגע אפשרי מפרסום כלשהו. כלומר, אם אני עומד לפרסם ידיעה לא סימפטית בת 300 מילים על אישיות מסוימת, והיא תשלח לי תגובה בהיקף של אלף מילים, אהיה חייב לפרסם אותה או להסתכן בתשלום פיצויים בסך 1.5 מיליון שקלים.
במצב העניינים שכזה, רוב כלי התקשורת יירתעו מפרסום מידע לא מחמיאות על אנשי ציבור או על בעלי ממון. הם יטילו צנזורה עצמית על ידיעות מהימנות, כדי שלא להסתבך בנזק כספי בלתי הפיך. כמעט כל פרסום עיתונאי יצריך ביסוס משפטי מוקדם, והעיתונות לא תעמוד בכך. היא תהיה פודל של השלטונות או תתפוגג. משרד ראש הממשלה ישלים את השתלטותו עליה, כפי שהשתלט לאחרונה על לשכת מנכ"ל רשות השידור. כל העיתונות פה תתנהל לפי המודל הצייתני של 'ישראל היום'. האם זה מה שהימין רוצה?