נושאים חמים

תניחו את המגפון ובואו נדבר על זה

אם לפני ארבע שנים רק עובדי ערוץ 1 ידעו מה זה ועד עובדים, היום כמעט 3,000 עובדים מיוצגים בתחום. עם כל אלו, תכניות הקיצוצים יוצאות לפועל, הטאלנטים לא נרתמים, ומעמד העיתונאי - איך לומר - עדיין מחורבן. אז מה באמת השגנו, ומה הלאה? קבלו תמונת מצב מאורגנת

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
הפגנת עובדי ערוץ 10 מול בית הליכוד (יותם רונן)
"שום דבר הוא לא מאה אחוז חלום". עובדי ערוץ 10 מפגינים, ארכיון (צילום: יותם רונן)

התיאור של ארגון העיתונאים בעמוד הפייסבוק שלו נפתח במשפט "הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו". הניסוח שלו כקריאה לפעולה לא יכול שלא לקחת את הנכנסים ארבע שנים אחורה, לימים בהם התחיל הארגון לקרום עור וגידים. ברקע אז ניסיונות של פוליטיקאים להצר את צעדי העיתונות בחקיקה לצד שיאי המשברים בערוץ 10 וברשות השידור, ובאופן כללי ימים גרועים במיוחד לעבוד בתקשורת עם סבבי קיצוצי שכר ופיטורים מסחררים על בסיס שבועי פחות או יותר. התסכול הגואה שמשקף המשפט "הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו" בא לידי ביטוי בכנס חירום ראשון מסוגו שהתקיים בסינמטק ת"א אליו נרתמו בכירי העיתונאים בישראל – עוד נחזור אליו בהמשך – אשר לקראת סופו קרא עיתונאי גלובס דרור פויר לעיתונאים להתאגד. ארבע שנים עברו מאז התחושה הכמעט רומנטית של יציאה למלחמה אחרונה על המקצוע. האם הגורל נלקח מאז, ואולי הייתה זו מלחמה אבודה מראש?

"שום דבר הוא לא מאה אחוז חלום, אבל לארגון יש הצלחה מטורפת" אומר פויר בשיחה עם וואלה ברנז'ה, בתשובה לשאלה האם הישגיו של ארגון העיתונאים עד היום נחשבים בעיניו להצלחה והאם הארגון קנה לו מעמד. "יש ועדים פעילים בכל גוף תקשורת, אולי חוץ מב'ישראל היום', ואנחנו הארגון היציג כמעט בכל מקום". בכך פויר צודק. בשנים מאז יצאה היוזמה לדרך הצליחו אנשי ארגון העיתונאים, במידה לא מבוטלת של נחישות, להחתים מספיק עיתונאים כדי להכריז על יציגות במרבית כלי התקשורת הגדולים, וברובם המכריע של היתר. לפי נתוניו של הארגון עצמו המספר עומד על יותר מ-2,800 איש, ובשמם מתקיימים מגעים – ברמות כאלה או אחרות – מול ההנהלות, לטובת שיפור תנאי התעסוקה ועיגון החופש העיתונאי והתנאים בחוזים קיבוציים.

דרור פויר (מערכת וואלה! NEWS)
"ההישג הוא הקונספט כולו, שיש ארגון עיתונאים". דרור פויר (צילום: מערכת וואלה! NEWS)

ומה אותם בכירים מהכנס ואחרים במעמדם? אולי זו שאלה של שובע, אבל לא רבים מהם מיהרו להיות מזוהים עם התארגנות עובדים, חלקם אפילו יצאו נגדה בגלוי תוך התייצבות לצד ההנהלות. הסתדרות העובדים הכללית, הם יודעים, סובלת מדימוי ציבורי שעדיף להם להתרחק ממנו, וחוסר התמיכה הקשה על הוועדים הצעירים. "הוועדים – כל אחד עובר את התקופה הקשה שלו, אבל דברים מתנהלים והסכמים מתגבשים", אומר פויר.

אז מבחינתכם הסכמים קיבוציים הם ההישגים העיקריים? מה עם, למשל, שיפור במעמד המקצועי של העיתונאים? אפשר להגיד שזה קרה?

"ההישג הוא הקונספט כולו, שיש ארגון עיתונאים. שיש לעיתונאים לאן לפנות, מישהו שילך איתם לשימועים. זה לא רק הסכמים קיבוציים. וגם – מה זה בכלל הסכמים קיבוציים בתחום העיתונות? זו לא חגיגה. אתה נלחם על פחות מפוטרים, לא על דיבידבנים והעלאות שכר לפי רמות. בעניין מעמד העיתונאי וחופש העיתונות – שם הארגון הוא אכן לא קול מאוד בולט ושם אנחנו עדיין חסרים. כמובן שהארגון בכל מקום בכנסת ובכל דיון, אבל הוא עדיין לא מספיק חזק שם. יש עוד הרבה עוולות, גם של חופש עיתונות וגם של תנאי עבודה".

"להגיד לך שחל מהפך? לא חל"

עינת פישביין מכנה את ימי הקמת הארגון "קרב מאסף", מה שמשנה במעט את הפרופורציות. "אם היית שואל אותי לפני ארבע שנים האם התקשורת עומדת לשנות את פניה, כבר אז לא הייתי אומרת 'כן', ידעתי שאנחנו עומדים בפני קרב מאסף בעולם תקשורת קורס", היא אומרת. כמו פויר, פישביין נמנית על מייסדי הארגון לצד עשרה עיתונאים ועיתונאיות נוספים, אולם היא עזבה מאז את העבודה בידיעות אחרונות לטובת הקמת "המקום הכי חם בגיהנום" העצמאי. "להגיד לך שחל מהפך? לא חל. כבר תוך כדי אמרנו שהוועדים בדורנו לא יהיו הוועדים של פעם. אנחנו יודעים שכמעט בלתי אפשרי למנוע פיטורים אבל אנחנו נדאג, למשל, שיהיה שימוע לפני זה, שיהיו פיצויים ראויים ויהיו תנאי פרישה. היה ברור שלא הולכים לעולם, שבעיני הוא אוטופי – של ארגון עובדים באמת חזק".

המשברים קרו, אנשים פוטרו. כל התכניות של הבעלים והמו"לים יצאו לדרך. בראייה לאחור, ההתארגות הועילה בהם או הביאה לשינוי?

"כשאני אומרת שיצאנו לקרב מאסף זה אומר שאתה מנסה לצמצם את האבידות שלך. הפסדת את המלחמה עוד לפני שנכנסת אליה ועכשיו אתה מנסה להציל את מי שאפשר. האיחוד בקבוצת ידיעות למשל, זה מהלך אדיר שהוא לא לטובת העובדים כנראה, אלא לטובת הקבוצה, ואתה צריך למזער את הנזקים לעובדים. מה עוד אפשר לעשות".

מי שזוכר היטב על בשרו קרב מאסף כזה הוא יובל גורן, באותם ימים כתב הרווחה של מעריב וחבר הועד בעיתון בעת שהחליף ידיים בין נוחי דנקנר, אלי עזור ושלמה בן צבי. היום, כיועץ התקשורת של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, הוא לא מסתכל אחורה בגעגועים למה שהיה קרב שסופו בפיטורים המוניים היה ידוע מראש. "בהתחלה ראינו בזה מאבק חשוב על הדמוקרטיה, אבל בסופו של דבר מדובר באנשים עם משפחות. כשאתה לא מקבל את המשכורת של ספטמבר והחגים בפתח – פחות מעניין אותך זכות הציבור לדעת - אלא מה קורה איתך ועם המשפחה שלך".

אז בכל זאת הרגשתם כמו עובדי מפעל קורס בנגב. ההבדל הזה בין התאגדות במפעל מזון לבין התאגדות בענף תקשורת, הוא לטובתו של הענף או לרעתו?

"בפרי גליל למשל, פחות מטריד את העובד שהמוצר שלו יהיה בפרונט או שהוא יהיה מוצר יותר טוב, הוא חושב על המשכורת. לארגון העיתונאים, ויסלחו לי הפעילים שלו – אני לא חושב שיש הרבה סיכוי להצליח עם זה בעיתונות".

למה?

"כי עובדים בתחום הזה אנשים שמה שמענין אותם זה מה הסיפור שיש להם, מה הסיפור של מחר, מה יש למתחרים ומה אין, וראיתי את זה גם במאבק בזמן אמת. אנשים במערכת אומרים לך 'כן, זה חשוב מאוד. עכשיו תגיד, מה הסיפור שיש לך למחר?".

עיני לא בא, גם לא האוצר. עובדי הארץ מפגינים בזמן המשבר הגדול של 2012

"ynet? לארגון כבר היה שם אוהל"

לכתבת הבריאות של "דה-מרקר" רוני לינדר-גנץ, גם היא ממקימי ארגון העיתונאים, קל יותר במובן הזה להשוות את הקולגות בתחום לרופאים בהדסה מאשר לעובדי מגבות ערד. "ההשוואה שהכי נוחה לי היא לעובדי מערכת הבריאות בדגש על רופאים שליוויתי בהמון מאבקים ונושא האיגוד הוא אצלם הוא מאוד חזק", היא עונה לשאלה באשר להבדל המובנה. "כבר מהיום הראשון שלהם עוד בבית הספר לרפואה הם נכנסים לתוך עולם מאוגד היטב עם מסורת של עשרות שנים. אנחנו הגענו לעיתונאים שכל מה שהם הכירו זה עולם של חוזים אישיים. גם ה-DNA של עיתונאים הוא מאוד אינדבידואליסטי, דעתני וביקורתי".

אז העיתונאים בעצמם היו חזית נוספת?

"כן, עיתונאים לא הבינו למה הם צריכים את זה. אבל הם בעיקר פחדו אל מול המעסיקים. פחדו שהשמות ייחשפו, מה המעסיק יחשוב, כאילו מדובר באיזו פעולה חתרנית נגדו. זה היה המכשול הכי גדול וזה דווקא לא מייחד עיתונאים אלא קיים בכל התארגנות חדשה. אבל לראות עיתונאים מפוחדים – זה היה מאוד קשה. אני חייבת לציין גם שאני באה מכלי תקשורת שמאוד לגיטימי להביע בו דעות עצמאיות ולפעמים אפילו לצאת בגלוי נגד דברים שקורים בו, ולכן כשראיתי שבכלי תקשורת אחרים יש פחד מעצם הצטרפות לארגון – זה היה שוק בשבילי. ממה הם מפחדים בעצם? ממשהו בסיסי בדמוקרטיה כמו להתאגד?".

"הגל הראשון באמת היה הרבה יותר פשוט, הייתה המון התלהבות וכולם מאוד ששו אז להרשם", נזכר פויר בתקופת ההקמה. אבל לכל מקום יש את התרבות שלו - יש מקומות שיש מנכ"לים מאוד דומיננטיים, יש מקומות שהעורך הראשי הוא כזה. זה תמיד קשה בהתחלה. זוכר מה היה לנו ב-ynet?".

כמובן, לא יצאתם מבית הדין לעבודה.

"מה זה לא יצאנו, לארגון כבר היה שם אוהל. אבל זה הטבע של מעסיקים, בכל תחום, לראות בהתארגנות הבעת חוסר אמון. 'מה, אני לא טוב לכם?', לפעמים זה טבוע בגישות כלכליות. אבל הנה הדברים האלה כבר לא קורים, המעסיקים וההנהלות הבינו הבינו שהם יפסידו בבית משפט, אבל בעיקר שזה פשוט לא נחוץ".

מערכת וואינט (יח"צ , חגי לפלר)
"זה הטבע של מעסיקים, בכל תחום, לראות בהתארגנות הבעת חוסר אמון". מערכת ynet (צילום: יח"צ, חגי לפלר)

"ההסתדרות היא גוף בעייתי והקרבה אליה הוא דבר בעייתי"

"התנגדות" היא מילה מאוד מרוככת. הנהלות גופי התקשורת הערימו ובחלקם עדיין מערימות קשיים משפטיים, טכניים ומורליים. הנהלת טיים-אאוט למשל האשימה את הארגון באלימות ובריונות, הנהלת חדשות 2 האשימה אותם בהצגת תמונה מסולפת לבית המשפט במסגרת הדיונים לקראת הקיצוצים האחרונים. "זה לא קל לאף מעסיק שבאים אנשים ואומרים לו 'בוא נשנה את תנאי המשחק', וזה קושי שקיים מההתחלה", אומר יו"ר ארגון העיתונאים יאיר טרצ'יצקי, גם הוא נמנה על מקימי ארגון העיתונאים, בהתייחס למאבקים מול המעסיקים. "לכל מעסיק יש מראש את החששות שלו ואת תפיסת העולם שלו אבל בסופו של דבר רובם הבינו שארגון העיתונאים והוועדים שלו הם לא תואמים את הסטריאוטיפ הרווח שיש על ועדים. ורוב ההנהלות שבאו בראש פתוח ראו שהשד הוא לא כזה נורא".

כשאתה אומר "הסטריאוטיפ" אתה מתכוון לזה שיש לוועדי רשות השידור?

"לא, גם ברשות השידור יש הרבה ועדים שונים והם מתנהלים אחרת זה מזה. אבל גם הסטריאוטיפ משתנה. אם יש מי שחושב שאנשי הוועדים הם כאלה שדואגים לעצמם, כשמסתכלים על הוועדים בארגון העיתונאים מבינים שאלה אנשים שרואים בעשייה שלהם שליחות – גם של דאגה לתנאי העסקה וגם ולחזק את העיתונות - תוך המון השקעה מזמנם, תזכור שבהתחלה הארגון פעל רק בהתנדבות ואנשים השקיעו יומם וליל, לפעמים ברמה של חצי משרה. החזון שלנו הוא לא חזון נוקשה של להעתיק הסכמים קיבוציים בדומה לאלה שהיו בעיתונות לפני ארבעים שנה או בדומה לאלה שיש כיום בענפים אחרים, אלא לייצר משהו חדש מתוך רצון שתהיה בישראל עיתונות חזקה שיכולה להתקיים".

כתב השטחים של "הארץ" חיים לוינסון חושב לגמרי אחרת. "מי הולך להיות היום בוועד? אלה בדרך כלל האנשים הבינוניים והעסקנים של המקצוע, לא חוד החנית. באינטל חברי הוועד הם לא המהנדסים הבכירים", הוא אומר. לוינסון, יצוין, היה ראש הוועד בעיתונו כאשר זה חסה תחת אגודת העיתונאים בת"א בראשות יוסי בר מוחא. בין שני הארגונים שוררים יחסים מרירים-מרירים. לפני חמש שנים ניסו יאיר טרצ'יצקי ויואב ריבק, אז חברי אגודה, להקים בתוכה חטיבת עיתונאים צעירים ולהביא לשינוי מבפנים. המהלך טורפד על ידי היו"ר בר מוחא והשניים פרשו ממנה בכעס, והלכו לדרך עצמאית. יאיר טרצ'יצקי ויואב ריבק הקימו את הוועד בהארץ במאבק הירואי תוך שהם מדברים על המחויבות של 'הארץ' לעובדים. מה עם המחויבות שלכם לעיתון 'הארץ'? (השניים היו אז עובדי העיתון, ד.א.) איפה אתם היום? הלכתם למקום אחר. אז איפה המחויבות? זה תמיד חד סטרי".

אתה זה שפרש מהוועד ביוזמתך. מה לא היה נאה בעיניך?

"נכון, אני הייתי נגד המעבר לארגון העיתונאים. כנציג עובדים ראיתי בזה הצבעת אי אמון. הבעתי עמדה מסוימת ועמדתי נדחתה – אז הלכתי הביתה. לא רציתי להצטרף להסתדרות כי אני חושב שזה גוף בעייתי והקרבה אליה הוא דבר בעייתי. המחשבה שאם יהיה לך משבר אז עופר עיני יתקשר לשר האוצר וידפוק על השולחן – יכול להיות שזה היה נכון לערוץ 10, ב'הארץ' אני לא מרגיש שזה כל כך רלוונטי. אנחנו לא תלויים לא באוצר ולא בשום חוק".

"גם אני אישית לא חושב שהסכם קיבוצי, שכזה קדוש מבחינתם, זה דבר כזה חשוב ואני נגד מערכות שכר קיבוציות באופן עקרוני", הוא מוסיף. "השכר שלי צריך להיות תלוי במשא ומתן הישיר שלי עם עמוס שוקן ובהתאם לכישוריי. מה שעוד הפריע לי בארגון זה שהמקימים שלו, שעזבו את אגודת העיתונאים על רקע טענות להתנהלות לא דמוקרטית – הם בעצמם לא ערכו בארגון שלהם בחירות". בתגובה לדברים מודים בארגון כי חל עיכוב בהליך הבחירות ומייחסים אותו לשורת המאבקים שהעסיקו אותם, ומציינים כי הוקמה לאחרונה ועדת בחירות והן ייצאו לדרך בקרוב.

היסטוריה קרובה של מאבק: ועד עובדי ערוץ 10

"לא ראית אצלנו בוועד עובדי מעריב את הטאלנטים"

הרתיעה (או סלידה) מהסתדרות העובדים הכללית והעדפה ברורה של חוזים אישיים על פני הסכמים קיבוציים - מאפיינת מן הסתם את שכבת העובדים הבכירים יותר בתקשורת. "הטאלנטים" או "האנשים שיכולים להתפטר בשידור חי", לצורך העניין. עובדי ערוץ 10 זוכרים היטב את המכתב שנחת בתיבת האימייל שלהם ערב הקמת הוועד, כשרישיון שידורים ל-15 שנה עוד היה בגדר הזיה. "נדמה לי שההתארגנות הנוכחית היא מניפולציה של מישהו שמנצל את חולשתנו ומצוקתינו ורוצה להרוויח דברים אחרים בכלל", כתב להם רביב דרוקר, כאשר הוא מתכוון ליו"ר ההסתדרות עופר עיני שעמד בפני בחירות. דרוקר שקרא לעובדים לבחור ארגון אחר ובמועד אחר אמנם חזר בו מאז, אבל הוא לא היה העיתונאי הבכיר היחיד שהביע רתיעה מההתארגנות. הפרשן הצבאי של חדשות 2 רוני דניאל הוא דוגמא קצת יותר עדכנית. לסכסוך המתמשך בחברה הוא הגיב במכתב אשר נחשף בוואלה! ברנז'ה, שהיה בו בין היתר העלבון "בובות שאנשי ההסתדרות מושכים בחוטיהן". ניסיון לקבל ממנו הסבר לעמדתו, הצליח באופן חלקי בלבד. "כבוגר רשות השידור אני לא אוהב ועדים, אתה יכול לקרוא לזה 'טראומת עובד רשות שידור לשעבר' אם אתה רוצה", הוא אומר.

אז זו התנגדות עקרונית להתארגנות של עובדים בתקשורת בגלל אותם ועדים המסורתיים של פעם? או רק אצלכם?

"לא לא, אין לי מבט כללי כזה. המבט היחיד שלי היה שהנהלת חברת החדשות מתנהלת באופן מאוד הוגן עם עובדיה, ולכן אין בזה צורך".

עד שמתעוררות בעיות.

"אם יש בעיות אפשר לפתור אותן בשיח פנימי בלי ארגונים. אני לא צריך להיות מסונף להסתדרות בשביל לפתור בעיה, וזה הכל. עכשיו תסלח לי, אני לפני שידור".

אולי זה רק תירוץ שנועד להסתיר את חוזה הטאלנט, אבל ההימנעות של כתבים ותיקים מלהיות מזוהים עם ארגון העיתונאים או ההסתדרות או שניהם היא משוכה גבוהה והיא פה כדי להישאר. במעריב, למשל, זוכרים היטב מי נעדר מהסולידריות הכללית. "לא ראית אצלנו בוועד את הטאלנטים, את הכתבים המובילים, הבכירים, כותבי הטורים - וזה לא שמצבם היה טוב יותר משל אותה עובדת במחלקת המכירות", אומר יובל גורן. "היו גם יוצאים מהכלל, למשל נתן זהבי, שהיה איתנו כמעט בכל ההפגנות וללא ספק הנוכחות שלו תרמה תרומה משמעותית לרוח של הוועד וגם של העובדים. לעומת זאת אחרים שפנינו אליהם לא ממש הטו כתף, וזה בלשון המעטה. חלקם אף גרמו נזק ממשי למאבק בשלבים מסוימים".

רוני דניאל בנתיב העשרה (מערכת וואלה! NEWS , צילום: רובי קסטרו
הפקה : חגית ברק)
לא אוהב ועדים. רוני דניאל (צילום: רובי קסטרו)

"הבנתי שאילנה דיין וניר חפץ ויתר הדוברים – אין לנו שום דבר במשותף"

חזרה לאותו כנס חירום מלפני ארבע שנים. בדקה ה-70 לרצף נאומי הבכירים נגד ניסיונות הפגיעה התורניים בעיתונות (הנה השידור כולו למי שרוצה להיזכר) שבו אמר פויר כי "חופש הביטוי נפגע בעיקר כי העיתונאי הוא חלש, ממש לא כמו הדוברים שהיו פה. הרוב המוחלט של העיתונאים הוא לא טאלנט ולא פרזנטור". יובל גורן ישב אז בקהל. "הכנס בסינמטק היה עבורי הרגע שבו הבנתי שאני, ואילנה דיין וניר חפץ ויתר הדוברים – אין לנו שום דבר במשותף", הוא אומר בראייה לאחור. "הם מדברים על מעמד העיתונאי? בוא נדבר על זה שאתה לא צריך להתרפס כל הזמן ושעיתונאים לא יצטרכו לעשות תוכן שיווקי. המעמד שלך מול המעסיק כמעט לא קיים אלא אם אתה טאלנט או בכיר כמו אותם נואמים. איך אתה יכול לקום כל בוקר ולרוץ לחפש עוולות ולנסות לתקן מציאות כשאתה סובל מתנאי עבודה שכמעט ולא שונים מאלו שאתה בעצמך מסקר?".

"אני אוהבת מהפכות, אבל איזה מהפיכה נעשה?", אומרת פישביין בתשובה לשאלה במה צריכים אנשי העבודה המאורגנת בתקשורת להתמקד הלאה. "יש עבודה אדירה לעשות בעניין חיזוק המעמד של העיתונאים, אבל אנחנו מכירים את המצב ומכירים את הלחצים".

זו לא מלחמה אבודה?

"צריך לאפשר לעיתונאים לעמוד בפני לחצים שמטילים עליהם המו"לים. זה קצת נאיבי כי אנחנו יודעים שכמעט בלתי ניתן להתמודד עם זה, ואף משק לא יושבת בגלל שאמרו לעיתונאי לא לעשות כתבה מסוימת או כי סתמו לו את הפה, אבל אני חושבת שזה צריך להיות הדבר הבא. אם כל מה שעשינו לא יאפשר לעיתונאים חופש בעבודה שלהם ועיתונאים יהיו רק פועלים שדאגו לתנאי העבודה שלהם יותר טוב - אז ברמה האנושית זה הדבר הכי חשוב, אבל בתחום שלנו - לא הגענו להישגים".