מדור סוף

הקרב אולי הוכרע, אבל בידיעות אחרונות נמשכת מלחמת בני האור בבני החושך. הפעם סמל ראשון נחום ברנע יוצא לעוד חיסול נקודתי. בטורו השבועי מזכיר ברנע את ניגוד העניינים שחשף עיתון הארץ סביב מועמדותו של פרופסור ידידיה שטרן לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. ברנע מציג את חשיפת הארץ מיום רביעי האחרון כידיעה קטנונית. הידיעה המקורית טוענת לקשרים חברתיים ענפים בין השר נאמן לשטרן, שכוללים חופשות קבועות באתר סקי יוקרתי באלפים. ברנע מתייחס אליה בביטול והופך אותה לחופשה אחת. עם עוד שלושים משפחות דתיות. אפשר להתווכח על הניסוח, אבל בפסקה הבאה נחום קצת מאבד את זה.

עכשיו מי שאשם בניגוד עניינים זה בכלל עיתון הארץ שחולק יחצ"ן משותף עם בית המשפט העליון, שופטים בדימוס ושורה של חברות וגופים שמתדיינים מול המערכת המשפטית. אלא שכל פרח תקשורת יודע שמשרד יחסי הציבור של הארץ הוא בכלל ארד תקשורת. בפעם האחרונה שבדקנו אין לו קשר לבית המשפט העליון.

אם כבר אז ברנע היה צריך לכוון את כדורי הסרק שלו לעבר מעריב. אחרי הכל, הוא זה שחולק עם בית המשפט העליון את אותו משרד יחסי ציבור. אבל הקומרד בן כספית ממילא מיישר קו עם האג'נדה של רחוב מוזס וכדי להראות נאמנות הוא אפילו נכנס בכנופיית שלטון החוק השוקניסטית: "יכול להיות שויינשטיין לא עומד בקודים הקשוחים של הגילדה, אלה שנקבעים במאמרי המערכת של הארץ".

אחרי שחגגו מוסף בכורה עם מורן אטיאס וברכת רשת המשביר לצרכן, בישראל היום שוב נפגשים בשמחות. על שער מוסף המגזין: חשיפה – זיו קורן הופך לעיתונאי הראשון שחודר לאימוני הקומנדו הימי. בעמודים 3-2 לא תמצאו את ברכת הרמטכ"ל לישראל היום, אבל מסיבת יום ההולדת של דובר צה"ל מתחילה בעמוד 18. עשר תמונות שצילם זיו קורן במהלך אימוני השייטת. יש אפילו אחת וחצי מתחת למים. באותיות הקטנות נכתב שהצילומים לקוחים מתוך ספר שיוצא בימים אלה עבור ארגון ידידי צה"ל (לאחרונה צילם קורן עבור ספר שיצא במלאת 35 שנה ליחידת הימ"מ. על זה הוא חגג עם רוני דניאל באולפן שישי). הטקסט שמלווה את הצילומים הוא שיר הלל ללוחמים ובטור הפרשנות מופיע המזמור של יואב לימור. וכך הוא מסתיים: "כל זה הפך את השייטת לעוד יותר טובה ממה שהיתה. קלישאה? נכון, אבל זה מגובה בעובדות שאת רובן אנחנו לא יכולים לפרסם. ועכשיו גם בתמונות שלפניכם. קחו אותן, ותגיעו לכל פינה במזרח-התיכון. רק תזכרו: שייטת 13 היתה שם לפניכם".

וכמו כל כתבת "במחנה" ששומרת על כבודה, גם כאן מופיע סטרייפ שנמתח על פני העמודים עם פרטי טריויה על השייטת. לפרטים מעניינים באמת – פנו לרונן ברגמן.

ב-"7 ימים" מוכרים לנו קרב במשקל כבד: מלך הפופ-טראש המזרחי נגד נציג האליטה המקופחת. משה פרץ פוגש את רענן שקד שלא מנסה להסתיר את סלידתו ממוזיקה ים תיכונית ואותנו אישית מתחיל קצת לשעמם עם זה.

המשנה מבטיח ניצוצות בהתחלה וכפיים בסוף, אבל הכתבה הופכת למתנשאת כששקד פעם אחר פעם ובטרחנות ראויה לציון מתעקש להשוות את פרץ למקרטני ("היצירות שלך פחות טובות משל פול"), שלום חנוך ("יש סיכוי שתכתוב אי פעם שיר כמו מחכים למשיח?"), ולקינוח שואל אולי בכל זאת פרץ יכתוב שירים כמו מתי כספי. בשלב הזה פרץ לוקח את תפקיד המבוגר האחראי בראיון ומסביר לשקד שהתרבות השתנתה, אבל זה לא אומר שמתי כספי לא אמן נהדר.

ואנחנו מעדיפים לחשוב על עולם מושלם והפוך שבו משה פרץ מראיין את רענן שקד ושואל האם הוא אי פעם יערוך את הרולינג סטון.

עיתון "הארץ" לעומת זאת לא מאוים מהמוזיקה המזרחית. עבורו היא כנראה לא קיימת. שם האיום הוא כנופיית רימון וכוכב נולד. מוסף גלריה מכתיר את האינדי הישראלי בתור הדבר הבא. לארה"ב יש את הסטרוקס, לאנגליה יש את הארקטיק מאנקיז ולנו יש פלאפל. סתם, את "צ'ארלי מגירה והמודרן דאנס קלאב" שמופיעים מרחק שתי תחנות אוטובוס מרחוב שוקן.

תיאוריית האינדי נשענת על נתונים מגוחכים. בכתבה מזכירים את פסטיבל אינדי נגב שנערך בנובמבר ומשך אליו 4,000 איש, לעומת גמר כוכב נולד שמשך 5,000. והרי העובדות: אינדי נגב הוא פסטיבל שנמשך יומיים במצפה גבולות ומושך אליו כמה אמנים נחשבים (שמקבלים על כך תשלום) ועשרות להקות איזוטריות (שלא מקבלות גורנישט). הפסטיבל הזה בכלל לא היה נערך ללא תמיכתה של משפחה עשירה שהקימה קרן לפיתוח הנגב. לעומת זאת גמר כוכב נולד הוא אירוע שנמשך שלוש שעות, משודר בטלוויזיה, והתקיים באילת הרחוקה 200 ק"מ ממצפה גבולות. וזה בכלל היה היום האחרון של החופש הגדול, אז תרדו מהם. ולא, רז שכניק לא כותב את הטור הזה.

אגב, שאר הפסטיבלים שהוזכרו בכתבה ("חוצמזה", ו"הלם כרך") הסתיימו בהפסדים. מועדונים קטנים שמתוארים כאילו הם מפוצצים מדי ערב נמצאים בקשיים כלכליים, ורוב אמני האינדי (אלה שכנראה לא מיוצגים על-ידי היח"צנית הנמרצת) לא גומרים את החודש. בקיצור, ערוץ 24 יכול להמשיך לשחק סטנגה עם מושיק עפיה בשכונת ילדותו.

שער מוסף "הארץ" מציג כתבה של מחבר נוטות החסד, ג'ונתן ליטל. השאלה מה עדיף, שער שהוא תוצאה של עבודה עיתונאית מקורית, או כתבה מתורגמת. במקרה של הארץ, זו לא הפעם הראשונה שבחרו באופציה השנייה והקלה יותר.

ליטל מספר על חוויותיו מצ'צניה והתרשמותו מממשלת הבובות של רוסיה. למה עכשיו? גם אנחנו שואלים. בכל מקרה, האיש שאחראי לספר הסבבה של 2008, לא ממש מצליח לרתק אותנו בכתבה ארוכה מדי. או שאולי אלה סימני הזיעה של עורך הכתבה המסכן. ואם כבר הולכים על קונספט הכותב הסלב, אז למה לא לפרגן אותו בתמונה? מעניין כמה קוראים חשבו שנשיא צ'צניה שמופיע על השער הוא בעצם ליטל עצמו.

אחרי שידיעות אחרונות וסלימאן א-שאפעי ניסו לתאר את חייו של גלעד שליט בשבי, מעריב הולך רחוק יותר. מוספשבת מתאר את חייו אחרי השבי. חן קוטס בר לא התייעצה עם פסיכולוגים או אנשי צבא. היא הסיקה משבוי מלחמה אחד איך יתמודד שליט עם החופש. המרואיין הבודד הוא עמוס לויטוב שהיה שבוי במצרים בשנות השבעים. מהניסיון שלו מסיקה חן קוטס עולם שלם ובנאלי שמתחלק לקטגוריות. חו"ל? גלעד לא ירצה לנסוע. מגורים? לא מייד. אבל אחרי כמה חודשים כבר ירצה לעבור לגור לבד. אוכל? אם אכל בשבי חומוס, הוא יאהב את החומוס הזה כל החיים.

סיפורו האישי של לויטוב מוצג בספרו "שקר השתיקה" ובסדנאות שהוא עורך על התמודדות עם מצבי לחץ. אביבה שליט, לגזור ולשמור.

@@@מוסף "7 לילות" שבדרך כלל מצטיין בשערים בטוב טעם, הפתיע עם שער לא אסתטי ועמוס הפניות שמפריעות לתמונה המהורהרת של דני סנדרסון. גם הכותרת והמשנה לא יושבים טוב. הכתבה עצמה היא שליכטה של טקסט. מוזר

@@@עידו רוזנבלום מנסה לסכם בישראל שישבת את המשבר הכלכלי בטקסט מבולבל . קשה להבין לאן הוא חותר, ולכן קשה להתמודד עם הטענה שכולם סמכו על סטנלי פישר. וסטנלי פישר לא מבין עברית. ולכן הכל קרס. בהמשך עידו עובר לטריק הכי ישן בספר וכותב על צפיית סרטים כחולים בילדות. לא נרטבנו.

@@@חמישה חודשים אחרי נפילתו של מייקל ג'קסון, חוזרת דאה הדר לאנשים שנותרו מאחור: הכפילים. ראיתם אותם בפינס, שמעתם מה יש להם להגיד בשש עם, ועכשיו תעבירו איתם את השבת במוסף הארץ. כבר אכלנו איטריות קרות מאלה. לפחות הפעם זה כתוב טוב.

הדוד הטוב חזר לכתוב, ויש לו אג'נדה ורעיונות לרוב/

הוא יסביר לכם למה אתה דואגים לשליט, וחיים של אחרים הם עבורכם לא להיט/

יופי דנקנר, אהוד ועליזה בטח שמחים עד השמיים, נקווה שבסיבוב הזה תצליח לשלוט על הנעליים.

הטלפון של יאיר לפיד מצלצל, על הקו נמצא עורך מתנצל/

"בישראל היום" עינב וגורי שנונים וכותבים על הבדלים בין גברים לנשים"/

אז סחבק מעולמו הפנימי גוזר ואת הטור על הדפקטים של ליהיא ממחזר