"בישראל יש דגש גדול מדי על הניוז"

לינדה גראדסטיין מסקרת את המזרח התיכון עבור רשת הרדיו הציבורית של ארה"ב, NPR. היא מדווחת על ההתרחשויות בישראל ובשטחים מאז שנת 1990, ובמהלך השנים זכתה במספר פרסי תקשורת יוקרתיים, ביניהם ה-Overseas Press Club Award, שהוענק לה בעבור הסיקור המיוחד שלה לאחר רצח יצחק רבין. גראדסטיין מתגוררת עם משפחתה בישראל מזה 15 שנים, ודוברת אנגלית, עברית וערבית.

NPR (National Public Radio), נצרכת על ידי מיליוני אמריקאים מידי יום. היא שונה לחלוטין מרשות השידור הישראלית. זוהי רשת עצמאית, שאינה משדרת פרסומות, וכוללת למעלה מ-700 תחנות רדיו ברחבי ארה"ב. כל התחנות החברות ב-NPR הן תחנות ללא מטרות-רווח, ונכון להיום, הרשת היא המצליחה ביותר בארה"ב, עם קהל קבוע של קרוב ל-40 מיליון מאזינים. שתי תכניות הדגל של התחנה – מהדורת חדשות הבוקר Morning Edition, ותכנית האקטואליה הבינלאומית All Things Considered, הן ככל-הנראה תכניות הרדיו הפופולריות בעולם. גראדסטיין משדרת באופן קבוע בשתיהן.

בראיון לוואלה!, גראדסטיין ניסתה להסביר את סוד ההצלחה של NPR: "ההצלחה של NPR מוכיחה כי צרכני התקשורת, לפחות בארה"ב, עדיין מעוניין בדיווחים עמוקים ורציניים", היא אומרת. "מהדורת חדשות הבוקר, שהיא תכנית החדשות הפופולרית ביותר בארה"ב, אורכת שעתיים רצופות, בלי הפסקת פרסומות. וכוללת כתבות ארוכות, סיפורים אנושיים וראיונות עומק".

- במה שונה NPR מהרדיו הציבורי בישראל?

"ברדיו הישראלי, ובכלל בתקשורת הישראלית, יש דגש גדול על דיווחים של כאן ועכשיו. כתבות באורך של דקה, שתיים. ב-NPR משדרים כתבות באורך של ארבע, שבע, עשר דקות. לפעמים יש אפילו כתבות של חצי-שעה, אם זו עבודה ממש יסודית וחשובה. בישראל זה נדיר".

הפופולריות של NPR, מספרת גראדסטיין, חשובה לא רק לנתוני ההאזנה: "אנשים מקשיבים ל-NPR בהמוניהם, ותורמים מכספם הפרטי בכדי לאפשר את שידורי התחנה. רוב המימון של NPR אינו מגיע מהממשלה – אלא ממאזינים ומעמותות שונות. לאנשים חשוב לשמר את סוג העיתונות של NPR. מה שמאפשר את פעילותה של NPR זה חוסר-התלות של התחנה בשיקולי פרסום ורייטינג, או הלחץ של 'לצאת לפרסומות'. אין פחד להרגיז מפרסמים".

"בדרך-כלל, מה שאני שומעת ברדיו הישראלי זה כתב או כתבת שאומרים 'אני נמצא כאן בעזה', או 'אני מצטרפת אליכם עכשיו מהכנסת', מספרים מה קורה, ועוברים הלאה. הדיווח קצר, מגיע ממוקדי ההתרחשות הכי צפויים, ובעיקר מנסה לתת כותרת. בישראל יש דגש גדול על הניוז, על הכותרות הגדולות. לדעתי זה דווקא החלק הפחות מעניין. אני מאמינה שמאחורי הניוז והכותרות עומדים בני-אדם, והם הסיפור האמיתי".

האנשים שמאחורי הניוז אכן מככבים בדיווחיה של גראדסטיין. בשבוע האחרון היא שידרה כתבה ארוכה על תושבי פסוטה, כפר ערבי-נוצרי בגליל המערבי, שהגישו עתירה לבג"ץ בטענה שהיישוב שלהם מופלה לרעה בתקציבי הממשלה. בהמשך, נסעה לבקר בבורסה הפלסטינית בשכם. "אני משתדלת לא להביע עמדה בכתבות שלי, אלא לחשוף את המאזינים לדעות ועמדות של אנשים שחיים כאן. אני בסך-הכל המיקרופון".

לאורך השנים, אנשים רבים תקפו את גראדסטיין בנוגע לדיווחים שלה מישראל. מרטין פרץ, העורך של כתב-העת The New Republic, כתב לפני שנה מאמר תוקפני בו טען שגראדסטיין "עוינת באופן סדרתי את ישראל". בכתבתו טען כי גראדסטיין בוחרת באנשי שמאל קיצוני לייצג את "הצד הישראלי" בדיווחיה, ביניהם הסופר דויד גרוסמן, אותו כינה פרץ 'אדם מיזנטרופי ומבודד בחברה הישראלית'.

- מדוע לדעתך בוחרים אנשים כמו מרטין פרץ להאשים אותך בסיקור אנטי-ישראלי?

"כולם באים אליי בטענות. קבוצות פרו-פלסטיניות מאשימות אותי בסיקור פרו-ישראלי, קבוצות פרו-ישראלית מאשימות אותי בסיקור פרו-פלסטיני. עצם העובדה שלשני הצדדים יש טענות אומרת משהו על הסיקור שלי. NPR נחשבת על ידי רוב חוקרי התקשורת לרשת מאוזנת והוגנת.

"לדעתי, חלק מהכעס כלפיי קשור לעובדה שאני מחוברת מאוד לחברה הישראלית. אני חיה כאן, הילדים שלי לומדים בבית-ספר ישראלי, אני לא דמות חיצונית שבאה רק לדווח – הדברים שאני מדווחת עליהם חשובים לי באופן אישי, ולכן הסיקור שלי מעט שונה, בצורה שעלולה להרגיז אנשים".

"לפעמים המעורבות וההיטמעות שלי הם דווקא חיסרון. כשמסתכלים מנקודת מבט של דמות חיצונית ולא מעורבת, שמים-לב לדברים חשובים, שתושב ותיק מתקשה יותר למצוא אותם. מעבר לכך, לפעמים אני מרגישה שמתחשק לי לעשות כתבה על נושא מסוים, ובאמצע העבודה פתאום אני מבינה שהכתבה הזו אולי מעניינת אותי בתור ישראלית, אבל היא לא תעניין מאזין אמריקאי".

- אחרי חמש שנות אינתיפאדה, הציבור האמריקאי עדיין מתעניין בדיווחים מישראל?

"קצת נמאס מחדשות על פיגועים ואלימות, כי מדי ערב שומעים, עוד לפני ישראל, על חיילים אמריקאים שנהרגו בעירק. אבל אנשים דווקא כן רוצים לשמוע על נושאים אחרים. אני באופן אישי משתדלת לספר על החברה הישראלית והחברה הפלסטינית, להראות את החיים שמעבר לפיגועים והפעולות הצבאיות.

"לדעתי גם בישראל ישנה עייפות גדולה מן החדשות, וזה השתנה רק במהלך המלחמה בלבנון. בנוסף, ישנה דה-הומניזציה של הפלסטינים. כמובן שאני לא מדברת על עיתון 'הארץ', אבל בכלי-תקשורת מסוימים כמעט שלא מדווחים על חיי הפלסטינים, וגם על המוות שלהם לא מספרים הרבה. זה כאילו שהצד הפלסטיני לא קיים כל עוד אין פיגועים. לדעתי החברה הישראלית מפסידה הרבה כתוצאה מן ההתעלמות הזו".