מקובל אמנם שעסקות שליטה בעיתונים נעשות מעל שוויים הכלכלי, אבל כבר אז נראה היה שולדימיר גוסינסקי בכל זאת הגזים. זה היה במאי 1998, לפני כמעט תשע שנים. גוסינסקי, איש עסקים יהודי-רוסי השקיע ב"מעריב" 85 מיליון דולר תמורת 25% ממניות החברה.
ההשקעה הזו העניקה ל"מעריב" שווי של 340 מיליון דולר - פי 2.5 משווייה בבורסה באותה עת וכמעט פי 150 מהרווח הנקי השנתי הממוצע של העיתון בשנים 1992-1997.
מה שקרה מאז היה אחת מהשמדות הערך הגדולות ביותר בבורסה: מאז שגוסינסקי הזרים אליו את הכסף, העיתון נפרד מכמעט 90 מיליון דולר - 35 מיליון דולר שהוחזרו מיידית להכשרת הישוב כפירעון של הלוואות בעלים ועוד כמעט 55 מיליון דולר בהפסדים שנצברו. ההשקעה של גוסינסקי פשוט נעלמה. חלק מההפסדים נגרמו בגלל ההידרדרות החמורה בעסקי הד ארצי, מו"לית המוסיקה, שהיתה בשליטת מעריב והחברה האם שלה, הכשרת הישוב. הדימום הזה נפסק כשקבוצת הכשרת הישוב מכרה לבסוף את הד ארצי - הליך שהסתיים ברבעון השלישי של 2003.
מצד שני, מעריב נהנתה במשך תקופה ארוכה מרווחי הון שמימשה עם מכירת מניות מת"ב שהיו בידיה וכן מחלקה ברווחי זכיינית ערוץ 2 לשעבר טלעד. אז מה יכול להסביר הפסדים של כמעט 55 מיליון דולר על פני תשע שנים - הפסדים שלוו גם בהפסדים תפעוליים כבדים?
לעופר נמרודי, שמנהל את מעריב ברציפות, פרט אולי לתקופות שבהן שהה בכלא, יש תשובה אחת שהוא חוזר עליה בשנים האחרונות: המשבר העולמי בענף העיתונות.
אכן, יש משבר והוא אפילו חריף. אבל במקרה הגרוע ביותר, המתחרים של "מעריב" - "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", שמתמודדים עם אותו שוק - סבלו מקיפאון, אבל בוודאי שלא מהפסדים. לא, זה לא המשבר בענף העיתונות. האמת פשוטה למדי: עופר נמרודי כשל בניהול העיתון. הוא חדור מרץ ורצון עז להצליח, אבל בכל זאת - הוא נכשל.
אבל זה לא חדש. כבר בספטמבר 2003 שאלנו כאן אם, לאור היסטוריית ההפסדים העגומה שלו, "מעריב" מסוגל בכלל להרוויח.
בדיעבד התברר שזה היה המועד שבו כלכלת ישראל יצאה מהמיתון שחנק אותה מאז התפוצצות בועת האינטרנט. מאז, כלכלת ישראל צמחה - ואיתה גם שוק הפרסום. ובכל זאת, מאז "מעריב" צבר הפסדים נוספים של יותר מ-10 מיליון דולר. גוסינסקי ראה את כספו נעלם בעיניים כלות. הוא ניסה כל מיני דרכים כדי לגרום למהפך בתוצאות הכספיות של העיתון.
ייתכן שהוא היה זה שהוביל את מסעות הפיטורים והצמצומים שהעיתון עבר, אבל זה לא הוביל למהפך המיוחל. הוא קידם למשרת משנה למנכ"ל העיתון את איש אמונו, משה ראובני, אבל גם זה לא עזר. לעתים השיחות בין גוסינסקי ואנשיו לבין נמרודי ואנשיו הגיעו לטונים צורמים, אבל נמרודי המשיך לנהל את העיתון כהבנתו.
גוסינסקי ניסה דרך נוספת: הוא הציע לנמרודי לקנות ממנו את מניותיו ב"מעריב". הוא היה מוכן לספוג הפסד גדול ולמכור אותן לנמרודי בהרבה פחות מהמחיר שבו קנה אותן - אבל הצדדים לא הגיעו לידי הסכמה. ייתכן שגוסינסקי קיווה שמכירת "מעריב" או הכשרת הישוב - שתי עסקות שעמדו על הפרק לאחרונה - היו מסייעות לו לחלץ ולו משהו מכספו ולהיפרד מנמרודי, אבל גם שתי העסקות האלה לא התגבשו.
אי אפשר להתעלם כמובן מהתועלת המיוחדת שיש לבעלי עיתונים - ההשפעה שהבעלות נותנת להם ויכולתם להשתמש בה לצורך קידומם האישי והעסקי. אבל גם זה לא מעניין יותר את גוסינסקי - זה כבר כמה שנים שהוא לא עושה עסקים בישראל וגם ממעט לשהות כאן. לכן, עבורו, ההשקעה כבר אינה מייצגת איזו פרמיה ציבורית כלשהי כי אם את ערכה הכלכלי בלבד.
אחרי שניסה כמעט את כל הדרכים וגילה לא מעט סבלנות, אולי יותר מדי סבלנות, גוסינסקי מגלגל למערכה נגד נמרודי תותח כבד: דרישה לפיצויים בעשרות מיליוני דולרים.
בינתיים גוסינסקי לא הצית את הפתיל: המהלך שלו כולל מכתבים בלבד. אם המהלך הזה לא יגרור עסקה שתשביע את רצונו - הוא יהפוך את הטענות שלו לטענות משפטיות ויביא את איכות הניהול של עופר נמרודי לדיון משפטי.
בסוף, התותח הזה יירה. לירייה הזו עשויות להיות כמה תוצאות. רכישת "מעריב" ו/או הכשרת הישוב עשויה להיות אחת התוצאות. כך או אחרת, עופר נמרודי לא יהיה המנצח במערכה הזו. גוסינסקי, במקרה הטוב, רק יקטין את נזקיו.
עכשיו נזכרים, גוסינסקי?
נתן ליפסון
22.1.2007 / 10:53