מוזס מפתיע את עולם העיתונות

לא. נוני מוזס, המו"ל והבעלים של עיתון "ידיעות אחרונות", לא שבר גם הפעם את המסורת רבת השנים שלו - גם לא בעקבות המינוי המפתיע של שילה דה בר לתפקיד עורך העיתון, במקום רפי גינת המפוטר.

מוזס לא התראיין, לא דיבר, וכהרגלו אפילו לא מסר תגובה לקונית לעיתונאים, אבל הבחירה שלו היא הצהרה רבת משמעות על מצב ענף העיתונות, על עיתונאים ועל עתיד קבוצת התקשורת הגדולה בישראל.

עד היום, בעלי השליטה בעיתונים הישראלים בחרו כמעט תמיד באחד משני סוגי האנשים: עיתונאים מקצועיים וותיקים עם נטייה לעסקנות, או אנשים שיש להם גם ניסיון עסקי. כאשר סורקים את שורת העורכים הראשיים של "ידיעות אחרונות" בעת החדשה, מוצאים שם את דב יודקובסקי (עיתונאי ועורך בעל שיעור קומה), את משה ורדי (עיתונאי שעסק רק בעבודה העיתונאית) את אילון שלו (מנהל שהגיע מהעסקים, מתפקיד של מנכ"ל שח"ל), שוב את משה ורדי ואת רפי גינת (עיתונאי עסקן). גם בעיתונים אחרים אוישו בדרך כלל תפקידי העורך הראשי על ידי עיתונאים ותיקים ומנוסים.

אפילו המינוי יוצא הדופן של רפי גינת התאים למודל – למרות שהוא היה מפתיע אפילו יותר מהמינוי האחרון של שילה דה בר. גינת הגיע ל"ידיעות" ללא הרבה ניסיון מקצועי רלוונטי: הוא "טאלנט" של טלוויזיה, וגם היה עורך של "העולם זה", אבל בעשור האחרון הוא לא ניהל מערכת גדולה כמו זו של "ידיעות", לא עסק בחדשות שוטפות ולא "נתן כותרת" בשעות הלילה המאוחרות. אלא שגינת הוא חבר של מוזס ושל משפחתו, הוא עצמו עסקן מקורב לרבים, והוא הביא עימו הילה של איש מדיה מנוסה שמבין טוב מאחרים את מה ש"מעניין את עם ישראל". מוזס קיווה והאמין שגינת ייקח את הידע והחושים הללו – ויעביר אותם לעיתונות.

אבל ההימור של מוזס כשל. גינת, יחד עם סגנו יואל אסתרון, לא ביצעו שינויים משמעותיים בעיתון, לא שינו קו עריכה – ולא התאימו את העיתון למגמות החדשות בעולם העיתונות והמדיה. במהלך המשמרת שלהם, הידרדרוכל המספרים של העיתון: התפוצה היומית ירדה מ-42.9% ב-2005 ל-39.8% ב-2006, על פי נתוני TGI. החשיפה בסוף השבוע ירדה באותה תקופה מ-54.1% ל-50.7%. התוצאות הכספיות הורעו גם הן: בניגוד ל"מעריב", "ידיעות" הינה חברה פרטית שאינה מפרסמת את דו"חתיה, אבל הירידה בתקציבי הפרסום בכל ענף העיתונות והירידה בתפוצה, מול יציבות בהוצאות ובכוח האדם, כמעט מבטיחים ששורת הרווח של עיתון "ידיעות אחרונות" נמצאת גם היא בירידה.

להגנתם של השניים יש לציין כי כל שוק העיתונות העולמי נמצא במשבר. מצד שני, הם לא ביצעו שום מהלך להתמודדות עמו. למעשה,ספק אם מאות אלפי הקוראים הנאמנים של העיתון אפילו שמו לב לפני שנתיים להחלפת המשמרת בראש המערכת. בתום אותם שתי שנים, כאשר גינת מתמודד באופן מעט מביך על ניהול חברת החדשות של ערוץ 2, כאילו תפקיד העורך של "ידיעות" אינו אלא מקפצה לג'וב רציני, החליט מוזס להיפרד מידידו גינת.

לכאורה, נוני מוזס התלבט בחודשים האחרונים בין מספר מועמדים לתפקידו של גינת. היו לו שיחות עם שילה דה בר, עם עורך Ynet יון פדר, אולי עם עוד אדם מתוך המערכת וגם עם סגן העורך יואל אסתרון. בסופו של דבר הוא בחר בדה בר, ובהחלטה זו הוא משחרר למעשה לאנשי העיתון ולציבור כולו את ההצהרה הבאה: אני, נוני מוזס הזהיר והשמרן, מבין שעיתונות הנייר עוברת מהפך, שהמודלים המערכתיים והעסקיים הישנים כבר לא רלוונטיים, ושצריך לקחת את העיתון ואת הקבוצה כולה למקומות חדשים.

כי זהו המטען ששילה דה בר מביא לעיתון: צעיר (בן כ-40), מביט רחוק וחושב אסטרטגיה, יועצו האישי של המו"ל עם התמחות בתחום הטלוויזיה, מקים מערכת חדשות של ערוץ טלוויזיוני (ערוץ 10), סטארט-אפיסט בתחום הסלולרי, ובעבר הלא רחוק גם ראש דסק חדשות ב"ידיעות עצמה". דה בר הוא איש של מהפכות, יזמויות והקמת מערכות - והוא זה שנבחר. זהו מינוי שמשדר חדשנות, רעננות ופתיחות רבה יותר לתחומי המדיה החדשים, שבהם דה בר התמחה.

אבל נוני מוזס לא הלך כל הדרך. פתיחות למהפכות ומדיות חדשות – כן, מיזוג מלא עם האינטרנט של Ynet – זה עדיין לא. את ההחלטה הזו ניתן לגזור מהעובדה שמוזס בחר בשילה דה בר, ולא ביון פדר, עורך Ynet, שגם הוא היה מועמד לתפקיד. למרות גילו המבוגר יותר, פדר הוא איש האינטרנט של "ידיעות אחרונות", והעובדה שהוא לא נבחר מעידה על כך שמוזס החליט שלא למזג את הפעילויות של Ynet ו"ידיעות", וששני הגופים ימשיכו בינתיים לעבוד בנפרד, אפילו בתחרות אחד עם השני.

ייתכן – וזו ספקולציה – שהחלטה זו פגעה בסיכויו של יון פדר, אשר מאוד רצה את תפקיד העורך: פדר ביקש לשמור על קשר עם מערכת YNET, ואילו מוזס העדיף להמשיך בהפרדה. ומה עם אסתרון, סגן העורך? למרות שהוא רץ לתפקיד, כנראה שמעולם לא היה לו סיכוי אמיתי: כאיש העיתונות המסורתית והוותיקה, הוא לא האיש שיכול היה לשדר לעובדים את הצורך במהפכה וה"המצאה מחדש" שנדרשים לעיתון. אסתרון צפוי לעזוב את העיתון כאשר דה בר יכנס לתפקידו.

אלא שהחלטה על דרך חדשה ובחירת האיש שיוביל אותה הם רק שלב ראשון בשינוי שמוזס מבקש לבצע – והשאלה הגדולה היא האם שילה דה בר יכול לספק את הסחורה.

זה לא יהיה קל: "ידיעות אחרונות" הוא מנגנון גדול ושמרני, ספינה שקשה להזיז אותה ממסלולה – בעיקר כאשר הנתיב לא ממש ברור. כל העיתונים, בעולם ובארץ, מתמודדים עם אותן שאלות והאמת העצובה היא שאף עיתון עדיין לא מצא את התשובה המושלמת לצניחה של עסקי הדפוס, אפילו לא אלה שהשכילו לפתח פעילות אינטרנטית מצליחה. זו בעיה של כסף ושל שיעורי רווחיות, וקבוצת ידיעות היא דוגמה מצוינת: Ynet הוא אתר מצליח מאד במונחי רייטינג, אבל זו חברה כבדה עם כמעט 250 עובדים, ולמרות שהאתר נקרא על ידי יותר ממחצית מאוכלוסיית ישראל – Ynet עדיין מפסידה.

שילה דה בר מתחיל את המהפכה עם נתונים טובים: יש לו את הגיבוי המלא של מוזס, ויש ביניהם את הקירבה והערכה ההדדית הנדרשת בין מו"ל לעורך. הוא גם מיודד עם יון פדר, והשניים רואים את עתיד העיתונות ועתידו של "ידיעות אחרונות" עין בעין. הם יוכלו להעמיק את הקשר בין "ידיעות" ל-Ynet ולפתח פעילויות חדשות. השניים חושבים, למשל, שהעיתונות המודפסת תתמקד בעתיד בפרשנות וערך מוסף, בעוד שהמדיה האלקטרונית היא זו שתביא לציבור את החדשות.

אבל דה בר הוא גם איש של ריצה למרחקים קצרים, איש של סטארט אפים והקמת מערכות, שאינו מתלהב מעבודת עריכה שוטפת ומניהול הסיזיפי של מערכת גדולה. הוא עומד בפני אתגר גדול – ולא מעט אנשים ימתינו בצד כדי לראות אותו נופל.