"הוא היה מודל לכתב"

הקולגות והחברים של זאב שיף, פרשנו הצבאי של הארץ שהלך אמש לעולמו, מסכימים כי הולך ופוחת הדור וכי אין אייקון מייצג משיף כדי לסמל זאת. "מדובר במודל לכתב, העיתונות הישנה במיטבה", אומר חנוך מרמרי, מי ששימש כעורכו של שיף בעיתון הארץ במשך קרוב עשור וחצי. "שיף היה חלק מעיתונות שבה אדם למד תחום אחד על בוריו והתמחה בו במשך תקופת זמן משמעותית. הוא קנה לעצמו בסיס ידע רחב מאוד, ראה דורות של מפקדים והכיר אישית את צמרת המטכ"ל. הוא הכיר כל רמטכ"ל עוד כשהיה מ"פ מצליח. הידע שלו היה גדול יותר מאנשי המטכ"ל עצמם, זה מעבודה של 40 שנה ומעורבות בפרטי הפרטים."

מרמרי מספר על האופי של עיתון "הארץ" כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודתו של שיף: "הוא בא ממסורת מאוד ממושמעת של גרשום שוקן, מחויב לעיתון ולמקצוע, לא לדמות כזאת או אחרת, הוא אף פעם לא היה 'איש של' ולא עשה לאף אחד שירות.

"הוא היה סקופר במובן שמעטים יכולים להיות, נגישות כמעט מוחלטת לחומר וזה חייב אותו לנהוג בצורה מורכבת. ממנו יצאו כמה מהסיפורים הגדולים בתולדות העיתונות". מרמרי התמנה לעורך הארץ ב-1991, שנת קיומה של ועידת מדריד: "בזמן הוועידה, כשמשלחות העיתונים היו הגדולות אי-פעם, הוא הגיע למקום בו רוב הפעילויות מאחורי הקלעים, מוגנות על ידי אנשי ביטחון, כשהוא רק עם פנקס בכיסו. ראיתיו בפעולה, ישוב בחדרו במלון ובסדרה של טלפונים קיבל תמונה שלמה, דיבר עם הסורי, האמריקאי, הירדני, הפלסטיני וכמובן עם הצמרת הישראלית, העביר את כל מה שקורה, מאחורי הקלעים ומעל פני השטח". בנימה אישית יותר, אומר מרמרי כי "שיף היה אדם שאי אפשר שלא לאהוב, אמיץ וחדור שליחות".

"כל כתב יד שהגיש לנו היה תמיד הכי טוב ועדכני, כתוב היטב, מדוייק", מספר ערן זמורה, מנכ"ל הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. שיף הוציא ספרים רבים בהוצאה והיה חבר קרוב של המו"ל אהד זמורה, אביו של ערן. שיף כתב יחד עם איתן הבר את "לקסיקון ביטחון ישראל", שיצא בזמורה ביתן ב-1976 ומכר כ-150 אלף עותקים. וכן את הספרים "רעידת אדמה באוקטובר" על מלחמת יום כיפור, "שנת היונה" ו"לקסיקון מלחמת יום כיפור". "כמעט ולא היה צריך לערוך ולבדוק אותו. הכל היה מושלם" מספר זמורה.

"שיף היה חבר טוב של אבי. הם למדו יחד בגימנסיה ולמעשה אני זוכר אותו כמעין אבא שני, שלא לדבר על החוכמה וההומור שלו. למשל, כשהוא היה מגיע אלינו הוא נהג להקפיץ את הפקק של החשמל ומשאיר אותנו בעלטה. הוא עשה כל מיני דברים משוגעים ומצחיקים. אם הייתי רוצה להתייעץ, לשמוע דעה, הייתי מתקשר אליו. הוא היה תמיד חביב ונעים. בכל יום הולדת, כילד, הוא היה מביא לי ספרים רבים במתנה.

"ישראלי בכל רמ"ח איבריו, אכפתי בצורה מדהימה, ידע תמיד הכל לפני כולם את עניין סברה ושתילה למשל. קפדן ודייקן, חשבנו להוציא מחדש את לקסיקון הביטחון בשלושה כרכים, הוא בדק שוב כל פרט ווידא שהוא נכון.

בגיל 58, כמה עשרות שנים לתוך עבודתו העיתונאית, למד עם ישראל להכיר גם את פרצופו של שיף, כשזה הופיע כפרשן קבוע בתכנית "ערב חדש" לאורך מלחמת המפרץ. "עבדנו ב"הארץ" הרבה שנים. הוא היה גם המדריך שלי בצופים, גוש הצופים הקשישים קראו לקן, איפה שהיום עירוני ה'", מספר מגיש התכנית וחברו של שיף, דן מרגלית.

"הוא היה המדריך הבכיר, מבוגר ממני בשש שנים. אני זוכר שהוא ארגן טיול בחנוכה לכולם. היה בוץ, חורף והוא הוליך אותנו, כשמדובר בנער בן 16-17. להזכיר שזה היה בשנות החמישים וללכת באזור קברות המכבים, איפה שהיום שוהם ורעות, לא היה הכי סימפטי. אנשים סמכו עליו, הכל בלי מלווים ומבוגרים. גם רעייתו שרה הייתה מדריכה שם. הוא היה שובב גדול, שם מלח בכיס והכניס כפיות לבגדים של אנשים בלי ששמו לב. לפני כשבועיים נפגשנו בקולנוע במקרה, בסרט המלכה ואחרי זה הלכנו לאכול ארוחת ערב. היינו חברים 60 שנה.

"בד בבד היה אחראי, ספרטן ורציני ותמיד ניסה לראות את התמונה הכוללת. לדעתי הוא העיתונאי שהביא הכי הרבה סקופים, מאות מהם לאורך השנים. הוא לא חדל לעבוד על הרגליים ולא התפתה להסתגר בחדר ולהפוך להוגה. יש לו יומנים אדירים שמגוללים את סיפוריו. זו בושה וחרפה שלא קיבל את פרס ישראל לעיתונות".