הרבה אנשי עסקים ישראלים ניהלו מו"מ לעסקות במאות מיליוני שקלים, אבל ספק אם רבים מהם עשו זאת כמו שלדון אדלסון בעסקה שבה היה אמור לקנות את "מעריב" מידי משפחת נמרודי.
עופר נמרודי קיווה למכור את מניות משפחתו במעריב לפי שווי של רבע מיליארד דולר לחברה - כמעט כפול משווי השוק שלה. בהדרגה, עם התקדמות המו"מ, נמרודי התגמש, ובהמשך היה מוכן למכור את החברה ללא הנדל"ן לפי שווי של 160 מיליון דולר. אדלסון לא התכוון לעשות לנמרודי חיים קלים: הוא קבע מחיר ואמר לנמרודי שככל שיתעכב בקבלת החלטה כך המחיר יירד. בסופו של דבר, כשהמחיר הגיע ל-105 מיליון דולר - 55 מיליון דולר פחות מזה שנמרודי דרש, המו"מ התפוצץ. פיצוץ העסקה שלח את אדלסון לתוכנית המקורית שלו: להשיק את עיתון החינם "ישראל היום" כבר בקרוב.
כדי להשיג את המטרה החשובה לו ביותר, השפעה, אדלסון עמד על כך שכמה שיותר מתוכני העיתון לא יילקחו מיצרני תוכן מקורי קיימים, וכי העיתון ייצר תוכן מקורי. לשם כך הוא הקים מערכת שבראשה העמיד את עמוס רגב. המערכת תהיה הכלי שבאמצעותו אדלסון ינסה להשיג את המטרה.
הנדבך השני בתוכנית של אדלסון הוא תפוצת העיתון. השגת תפוצה רחבה היא משימה עתירת כוח אדם ולכן גם יקרה, אבל כשהמממן הוא אדלסון, העלות זניחה.
שוויו של אדלסון מוערך ביותר מ-20 מיליארד דולר. רוב השווי הזה הוא במניות שהוא מחזיק בחברת ההימורים שלו, לאס וגאס סאנדס, אבל הוא עדיין נזיל מאוד: במארס 2006 הוא מכר חלק ממניותיו בחברה תמורת 3 מיליארד דולר - הרבה מעבר למה שנחוץ כדי ליצור זעזוע עמוק בשוק העיתונות הישראלי והרבה מעבר לשווי של שלושת העיתונים הגדולים יחד.
תפוצה של 300 אלף
תוכניות אדלסון בתחום התפוצה מרחיקות לכת: בכוונתו להגדיל את התפוצה בהדרגה עד שלבסוף ידפיס 300 אלף עיתונים מדי יום ואולי אף יותר. לשם השוואה, "ידיעות אחרונות" מדפיס מדי יום כ-250 אלף עותקים, ומעריב כמחצית מכך, וייתכן שאף פחות. המשמעות: אם אדלסון יגיע ליעד הזה, הוא יהיה הבעלים היחיד של העיתון הנפוץ ביותר בישראל. אדלסון לא מתכוון להיות עוד שחקן בענף הזה שנקרא "השפעה" - הוא רוצה להיות השחקן הגדול ביותר.
הנדבך השלישי הוא מכירת פרסום. קשה לדעת אילו מחירים אדלסון יוכל לגבות. כדי לקבוע כמה הם יהיו מוכנים לשלם עבור הפרסום ב"ישראל היום", המפרסמים יצטרכו לדעת נתונים מדויקים על התפוצה שלו ועל המאפיינים הדמוגרפיים של הקוראים - מידע שאינו קיים. מכל מקום, "ישראל היום" נהנה מאורך הנשימה הפיננסי של הבעלים, אדלסון, שהמטרה העיקרית (ואולי היחידה) שלו אינה רווח כלכלי, אלא השפעה.
המהלך של אדלסון, ובמיוחד האדישות היחסית שלו להפסדים, מאיימים על כל העיתונים היומיים בישראל, שצפויים לסבול מירידה במכירת עיתונים ופרסום. אך נדמה שהחוליה החלשה ביותר היא מעריב. זאת הסיבה לצניחה של 28% במניה בשבועות האחרונים.
מעריב ממילא נמצא בירידה חדה מאוד בתפוצה ובחשיפה, מה שמעיד על חולשת המותג. במצב כזה, במקרה של שחקן חדש ואגרסיווי עלולה ההשפעה על מעריב להיות הקשה ביותר.
אבל למעריב חולשה מהותית נוספת: ב-15 השנים שבהן הוא מנוהל על ידי נמרודי, מעריב לא היה רווחי. בתנאים האלה, לא פלא שרק הזרמות כספים מבחוץ הצליחו לגרום לעיתון להמשיך לפעול.
בשנים האחרונות מעריב גם סובל מהפסדים תפעוליים כרוניים. ב-2004-2006 העיתון צבר הפסדים תפעוליים של כ-70 מיליון שקל וברבעון הראשון לבדו ההפסדים התפעוליים הסתכמו ב-10.5 מיליון שקל. ההפסדים האלה נרשמים למרות כמה סבבי התייעלות ופיטורי עובדים שמעריב כבר ביצע.
15 שנים של היסטוריה ניהולית מצביעות, אם כן, על כך שכל עוד נמרודי מנהל את העיתון, הוא יוכל להמשיך לפעול רק אם נמרודי יצליח למצוא מקורות מימון חיצוניים. במלים אחרות: אם נמרודי לא יצליח למצוא מקורות כאלה, הסכנה למעריב, על עובדיו, תהיה גדולה מאוד.