המפצח

מיקי רוזנטל התאכזב משינוי של הרגע האחרון במקום שבו מתקיים הראיון. "למה שינית את המקום?", הוא שואל כשהוא נכנס בסערה. "עברתי ליד המקום הקודם שקבענו, ובדיוק הנשיא החדש שלנו הגיע לשם. חבל, הייתי יכול להגיד לו כמה דברים".

לא בטוח שהנשיא החדש היה שותף לתחושת ההחמצה אילו היה שומע על הפגישה המקרית שנמנעה ברגע האחרון. אמנם שמעון פרס לא יזכה פרק בתוכנית של רוזנטל, "בולדוזר", שחוזרת בשבוע הבא לעונה נוספת בערוץ 2 (ימי חמישי בפריים טיים, של הזכיינית קשת), אבל תנאי הפרישה של הנשיא היוצא - כן.

אנשי הטלוויזיה קוראים לסגנון הזה דוקו-אקטיוויזם: תוכנית המבוססת על כוכב-עיתונאי המתעד את האירועים, מקריין תוך כדי תנועה באתר ההתרחשות כשהוא מצולם ממצלמת כתף העוקבת אחריו ומצלמת מנקודת מבטו, ומתעמת עם נשואי התחקיר ברחוב או במשרד. צילומי השטח משיגים איכות שונה מבתוכניות תחקיר המבוססות על צילומי אולפן שאליהן מוזמנים גיבורי התחקירים. המפגש של הכתב-המגיש עם גיבורי התחקיר מאולתר, מפתיע את נשואי התחקיר ולעתים קרובות טעון בפוטנציאל אלים המרתק את הצופים ויוצר הזדהות עם העיתונאי הלוחמני.

רוזנטל מגדיר זאת כאקטואליה מסוג אחר, שמתעדת את אטימות הממסד הישראלי, אבל גם מתערבת במציאות הזאת. מטרתו, לדבריו, היא לזעזע ולהטריד את הצופים ולא להניח לאלה שממררים את חיינו. רוזנטל חשף מקרים רבים של עוולות ושל ביורוקרטיה קשה, אבל הוא רוצה יותר מזה: לשכנע את כולנו להיות אזרחים פעילים יותר.

בעונה הקרובה הוא חוקר, בין היתר, את הפגיעה בזכויותיהם של עובדי קבלן ואת חוסר ההיגיון שבזכויות הפנסיה של חברי כנסת; ימשיך לטפל במצבה של מערכת הבריאות בישראל ובאיכות הסביבה; ויציג סיפורי חלם, למשל איך קורה שבניין שלם נבנה מעל שנאי חשמל, או איך השקיעו כספים רבים בבניית תחנת רכבת בראש העין בצורה שאינה תואמת את קו הרכבת ונאלצו לבנות תחנה חדשה.

ב-2004 הוא זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. אבל לפעמים זה עולה לו ביוקר: לפני כשלוש שנים, למשל, עבר חקירה במשטרה לאחר שהקים את מאחז "מעלה מופז" בוואדי קלט במסגרת התוכנית."ביקשתי לחשוף את הצביעות והדו-פרצופיות של הדרג המדיני, שרשרת הצבא והמינהל האזרחי לגבי מה שנקרא מאחזים לא חוקיים".

בגילך עוד לא נמאס ממלחמות?

"ממש לא. זה מה שמעניין אותי לעשות", הוא חותך עוד לפני ששמע את סוף השאלה. "אני עוסק רק בזירה הציבורית, בנושאים גדולים, ואני יודע שאני עושה לעצמי את החיים קשים, אבל זה מה שמעניין אותי. ברור שהיה יותר קל לקחת עניין נקודתי ולטפל בו, אבל לא אעשה את זה, כי באמת מדאיג אותי מה שקורה פה. זה אולי נשמע בומבסטי, אבל זה אמיתי".

"אסור להיכנע ולחשוב שזה אבוד, ואני יודע שזה מה שרוב הישראלים עושים כשהם רואים דברים מרגיזים ועוולות. רובנו מיואשים נורא ומרגישים שהעסק פה אבוד. אני מאמין שיש פה הרבה חוליים, אבל אפשר עדיין לשנות. אם לא הייתי מאמין בכך, אם הייתי חושב שהמדינה אבודה, לא הייתי נשאר פה דקה אחת. אני באמת אוהב את המדינה הזאת ברמות מטורפות, ויש לי גם הרבה אמונות מטופשות בהקשר הזה. אני לא חושב שיש מקום אחר ליהודים, ואני מאמין שצריך להילחם על האמונה הזאת, גם אם הסיכויים נראים לא טובים. והם לא טובים".

שוב חוזרים לקשר הון-שלטון.

"איך לא? בעלי ההון מעוניינים להחליש את השלטון, כי שלטון חלש נותן בקלות. בעלי ההון מחזיקים בכלי התקשורת, והיום אפשר לשחוט את המגזר הציבורי בתקשורת ואין כיף גדול מזה. המטרה של בעלי ההון היא לא לחזק ולשפר, אלא להחליש, כי לצמצם את המרחב הציבורי זה לשלוט - ובדרך זולה".

ואזרחי המדינה לא מבינים את זה לפחות כמוך?

"יש פה אי שביעות רצון של אנשים, אבל הם לא באמת מבינים למה. זה תמיד נגמר בביטויים כמו: 'איזה מושחתים', 'איזו מדינה מחורבנת', אבל רובנו לא ממש יודעים על התהליך המכלה הזה. במיוחד זה קורה במיוחד כי התקשורת פה אינטרסנטית, ויש לה עניין לא לספר איך השיטה עובדת".

והתקשורת הזאת מנסה גם לסתום את הפה למיקי רוזנטל?

"מנסים. כבר שנתיים אני מנסה לעשות סרט על האחים סמי ויולי עופר, סרט שחוקר בין היתר את מקורות הכסף שלהם, ואני לא מצליח לשדר אותו בערוץ מסחרי. תגידי את, זה לא נושא ראוי, הון-שלטון? והנה, כבר שנתיים אני מנסה לגייס כסף לסרט הזה, פניתי כמעט לכל הקרנות הישראליות, ואף אחת לא מוכנה לתת לי כסף לזה.

"ברור שלא משיבים את פני בסיבה האמיתית. אף אחד לא אמר לי במפורש שהוא לא מוכן לתת לי כסף כי מדובר באחים עופר, פשוט מודיעים לי שדחו את ההצעה שלי. פניתי לקרנות שעוסקות בסרטים ישראליים, לקרנות שעוסקות בעניינים חברתיים, וכולם אומרים לי: 'מיקי, אתה נחמד, זה נושא חשוב, אבל כסף לא ניתן לך'. ברור לי שהאנשים שם פשוט לא רוצים להסתכן".

אתה כמובן מצפה שאשאל אותך למה הגענו למצב הזה.

"נכון. כי עברנו שני תהליכים מדאיגים: צמצום המרחב הציבורי והחלשתו באופן שיטתי. זה לא רק ההפרטות הכלכליות, אלא גם ההפרטות של המהות שלנו, של הפרהסיה שלנו. במלחמת לבנון השנייה לא היה מנהיג שקם ואמר 'אנחנו ננצח' - זה היה בנק לאומי שאמר 'אנחנו ננצח'. וזה סימבולי בעיני, זאת ההפרטה של הזהות שלנו. תהליך החלשת המרחב הציבורי גורם לנו נזקים איומים. יש לנו מימשל משותק, אימפוטנטי, שלא מסוגל לקבל החלטות. זה נובע גם מחרדה אמיתית, וגם מחרדה של מה יכתבו עליו. סליחה על המלים הגדולות, אבל למנהיגות שלנו אין חזון ואין דרך, וזה לא רק ראש הממשלה, כולם חלשים נורא. לעומתם, יש פה קבוצה גדולה של מי ששולט במדינה, ואלה הם בעלי ההון שגורמים לשיתוק הזה של מי שאמור להנהיג אותנו".

אז לא יהיה סרט על האחים עופר.

"ודאי שיהיה", הוא מתלהט. "אני אוציא את הסרט הזה, גם אם איאלץ למשכן את הדירה שלי בשביל זה. הנושא הזה בנפשי. אני יודע שלאחים עופר יש אויבים, יכולתי ללכת אליהם. אבל אז היו אומרים שזה סרט שירות ולא הייתי משיג את המטרה. אני רוצה שהציבור יידע, ולכן אני חושב עכשיו על פתרון מסוג אחר: לשתף את הציבור. אני אקרא לציבור להשתתף בסרט הזה, כי הנושא חשוב לכולנו. כל אחד יתרום כמה שהוא יכול, 30 שקל, 50 שקל, ואז בתחילת הסרט לא יהיה כתוב שהסרט נעשה בעזרת קרן לפיתוח תעשיית הסרטים, אלא בעזרת הציבור בישראל, ובהמשך ייתכן שאקרין אותו על מסכים ענקיים בגנים ציבוריים. לי זה ברור: הסרט הזה ייצא בסוף".

ולמה דווקא האחים עופר?

"כי זו השיטה. הם נבחרו על ידי בין היתר כי הם מתמחים בדיפוזיה הזו של להוציא מהמדינה כספים שלא מגיעים להם. יש פה הרבה אנשים עשירים ואין לי בעיה אתם - שיתעשרו, אבל באופו הגון. יש לי בעיה עם המדינה".

בעדינות אפשר היה לשאול אותך אם זה סוג של שיגעון.

"זו אובססיה, אני מסכים. אין לי בעיה עם הטענה הזו, שיגידו שאני טיפוס אובססיווי. אני מאמין שהבסיס לשינוי הוא הידע, ומי ששולט בידע הוא מי שלא מעוניין שאעשה את הסרט הזה. מוכרים לנו אגדות, כמו האתוס ש'כל אחד יכול', וזה לא נכון. אין לי בעיה עם דעות קיצוניות ליברליות, זה לגיטימי, אני לא איזה קומוניסט מטורף, אבל בגלל שהשוק הישראלי מצומצם, אין פה תחרות ואין גיוון. התקשורת הישראלית צועקת בקול אחד, בקולו של השלטון הכלכלי, וקולות אחרים לא נשמעים".

יגיע רגע שתגיד, 'מיקי, עזוב, תרים ידיים, שינוי כבר לא תצליח להביא' ותעזוב?

"לא. אני ציוני דגול, שאוהב את המדינה הזאת בטירוף. אני קשור להיסטוריה של המשפחה שלי, ניצולי שואה, ויש פה הרבה דברים נפלאים שאני קשור אליהם בנפשי. בואי נעזוב לרגע את הקיץ הזה והחום, תסתכלי מסביב. ב-60 שנה הקימו פה פרויקט שהוא אחד ההישגים המופלאים של ההיסטוריה המודרנית - ואמר את זה לפני הנשיא החדש שיושב עכשיו בבית הקפה לידינו. עכשיו רק צריך לסדר פה מדינה שאפשר לחיות בה באופן סביר, וזה מתחיל בזה שלא נאפשר לגזול מאתנו את המרחב הציבורי".

רוזנטל נולד וחי בגבעתיים. גם היום הוא לא יעזוב את העיר, ומודיע שימשיך לגנן - אחת מאהבותיו הגדולות. למרות זאת, במשך שעה וחצי של ראיון קשה להתעלם מהתזזיתיות שלו, שמשתקפת בקורות חייו: הוא נזרק מהתיכון ("כי שרפתי שולחן"); לא סיים את לימודי ההיסטוריה והפילוסופיה באוניברסיטה ("כמעט"); הדריך חבורות רחוב בדרום גבעתיים, סחר במטבע חוץ בבנק והפיק הצגות.

גם בקריירה המרכזית שלו, עיתונות, לא נשאר זמן רב במקום אחד. ב-83' הצטרף לעיתון "חדשות" שהיה בחיתוליו. עד היום הוא כואב את כאב הסגירה של העיתון, ממנו הלך טרם הסגירה עקב חילוקי דעות מערכתיים. "עשו שם שטויות", הוא אומר. "חבל לי, כי העיתון הזה היה יכול להתקיים עד היום והיה הופך לעיתון מוביל". ארבע שנים לאחר מכן התחיל לעבוד ב"ידיעות אחרונות", שם נשאר כ-12 שנה - כעורך כלכלי, עורך מגזין "24 שעות" וסגן עורך העיתון - עד שקם ועזב בעקבות פיטורי העורך דאז, איילון שלו, שלא היו לרוחו. "גם מיציתי את עצמי שם וגם כעסתי", הוא אומר. "אבל אני כזה. יש לי כנראה משהו ב-DNA שגורם לי להשתעמם מהר".

את שנות ה-2000 התחיל רוזנטל בפריצה למסך הקטן. זה התחיל עם "בולדוג" בערוץ 8, והמשיך ב"בולדוזר" בערוץ 2. רוזנטל מספר שלא היה לו קל בהתחלה, כשרק התחיל בתוכניות שלו. או שהרביצו לו, או שהתעלמו ממנו. "היום", הוא צוחק, "בגלל שכבר מכירים אותי, אומרים שעדיף לא לברוח ממני, אלא להסכים איתי. חלק פוחדים ממני וזה גם לא נעים לי. אני מרגיש לא נוח כששר בממשלה או איש ביצוע מקצועי פוחד מאיזה עיתונאי קטן. אני כל הזמן אומר להם שזה לא אני, זאת המצלמה".

דרך העדשה אתה נראה לא פעם מתפרץ, אגרסיווי.

"ממש לא", הוא מביט בסוג של תמיהה. "אני איש נעים הליכות באופן מדאיג, ואל תגלי את זה, כי זה עוד יהרוס לי את התוכנית. אבל בחיים לא הרמתי יד על בן אדם, אני רק עושה הרבה דברים בצחוק. אני יכול לזרוק על מישהו כיסא, אבל לא כדי לפגוע בו, רק בצחוק. אני לא איש כוחני. אני מוכן להילחם למענך, למען עניים, ובטלוויזיה כשאתה מדבר בלהט אתה נראה כוחני. במהותי אני רגוע והגון, ורק הסיטואציות מובילות ללהט ולמכות - ומרביצים לי ולא להפך. זה קורה פחות ופחות, ואני לא אוהב את זה, אבל אנשים אוהבים את זה.

"זה עניין של דימויים. אנשים אומרים לעצמם: 'יש פה אחד, קוראים לו מיקי, הוא די מטורף ויש לו אומץ, והוא הולך להילחם בשבילי'. המציאות הרבה יותר מורכבת. גם לבנים שלי לא קל עם זה, והם חיים במין דיסוננס. הם חושבים שאני עושה דברים חשובים, אבל לפעמים הם חוששים שאני מסכן את עצמי יותר מדי. לפעמים אני משתטה והם לא אוהבים את זה, אבל לפעמים הנשק של הגיחוך הוא טוב יותר מצעקות".

לעבודה בערוץ המסחרי, הוא מודה, יש חסרונות: "לא אפרט, אך יש מגבלות. אבל עזבי, אני מנסה לקדם סדר יום אזרחי במדינת ישראל, והטלוויזיה היא בשבילי המכשיר לזה. אני רוצה שאזרחי שדרות יבינו שאמנם קסאם הורג באותו הרגע, אבל העוני לא פחות מסוכן, הוא הורג לאט ואחרת".

יש רגע מסוים, ארוע מסוים, שהדביק אותך באובססיה הזאת?

"אם את מתכוונת שאולי עברתי איזו חוויה נפשית קשה, כמו אונס בילדות, התשובה היא לא. אין לי סיפור חיים מרתק, וזה יישמע אולי פלצני, אבל אני באמת איש נאיווי שבא לתקן את העולם. אני לא באמת עיתונאי, העיתונות היא בעיני רק כלי לתקן את העולם".

וזה עובד?

"כן. בעקבות הכתבה שעשיתי על הפדופילים עבר בכנסת חוק שמחייב מעקב אחריהם. כל המודעות לנושא איכות הסביבה עלתה בעקבות התוכניות שלי, ואולי אחרי העונה הזו יידעו כמה חמורה בעיית הבטיחות בנתב"ג. לרגולטור, שר התחבורה, אין סמכויות להחליט, ואם תקרה תאונה אווירית אף אחד לא יודע מי אחראי על פעולות הכיבוי וההצלה. זה אבסורד, ולא פחות חשוב מכך בעיני היה להוכיח עד היכן מגיעה הבורות של שרי הממשלה שלנו".

עד היכן?

"אני מגיע לשר התמ"ת וסגן ראש הממשלה, אלי ישי, שנחשב לחברתי מאוד. אני מסביר לו שאני מכין תוכנית על עובדי קבלן, ושואל אותו כמה עובדי קבלן יש בישראל, והוא לא יודע. אז איך הוא יפתור בעיה אם הוא לא יודע את הנתונים הבסיסיים? והדבר הזה חוצה את כל משרדי הממשלה. השרים לא באמת רוצים להיות שם. אז מי יתקן את הבעיות?

"אבל אבוי לנו אם נפסיק לצעוק. בעיקר אני מאמין באנשים צעירים. אני רואה את הבנים שלי, בני 21 ו-25, ומאמין שהם לא יסכימו לקבל את מה שאני קיבלתי. אמרנו שיש מחיר להקמת מדינה, אבל די. אנחנו עכשיו מדינה במלחמה, שאולי תימשך עוד 100 או 200 שנה, ואם אנחנו רוצים שתישאר מדינה, צריך קודם כל לסדר אותה ולנהל אותה. שלא תיראה כמו איזה בית זונות אינדיאני שפשט את הרגל, וסליחה על הדוגמה, כי אני אוהב אינדיאנים, אבל זו השוואה מתאימה, כי לנהל מדינה זה הרבה פחות מסובך.

"צריך לשנות כמה שיטות, להחזיר את הכוח לשלטון, כי אי אפשר לצפות שיפעל אם לקחנו ממנו את הכוח. הנשיא צריך להיבחר לשבע שנים, ושיהיה נשיא ביצועי ולא נשיא כבוד, שיהיה לראש הממשלה כוח לפעול. השר לאיכות הסביבה צריך להבין באיכות סביבה, ולא להיות איזה לץ שבא מהשב"כ, וכל מחשבותיו הן מה הוא יעשה בהמשך דרכו".

23 שנים אתה בעיתונות. שינית את העולם? מה קרה לך בשנים האלו?

"מה קרה לי? לא הרבה. אני עדיין מאמין בתיקון העולם, ושהמדינה שלנו היא לא מקום נורא כל כך כמו שנדמה לנו. תראי, עומדת אשה ליד מקלט בקרית שמונה וצועקת: 'הלכה המדינה'. אז מה חושבים? שהמדינה באמת הלכה. וזה בגלל שהמצלמה מתמקדת בה ומסתירה את הדברים היפים של 60 שנות ציונות.

"הרבה פעמים אני אומר לעצמי: 'מיקי, מה אתה עושה, אתה יורה לעצמך כדור ברגל. אתה רוצה לעשות טוב ויוצא רע. אני מבקר מערכת שלטונית, אבל בחשיפה, במקום לחזק אותה אני מחליש אותה. אבל אני כזה, ובזה לא השתניתי. עשיתי המון טעויות בחיי כעיתונאי, אבל אני יודע שבשנים האלו רק התחזקה בי ההרגשה שדווקא כעיתונאי אני חייב להצביע על הדברים, ולהוביל אל הידע. חוץ מזה? נשארתי אותו מיקי שאוהב את העליות לירושלים, ואת הסחבקיות הישראלית. לפעמים, כשאני קצת רחוק מכאן, אני מבין כמה אני חלק מאותה סחבקיות, מהמדינה הזאת, כמה אני מתגעגע לכל אלו. וחוזר".

פג תוקף הכור בעולם נהוג להשבית כורים גרעיניים אחרי 40 שנות פעילות, אבל הכור בדימונה יחגוג בשנה הבאה 60 להיווסדו. "בולדוזר" יוצא לחקור את מצבו הבטיחותי של הכור, ובודק, בין היתר, למה קיבלו תושבי דימונה והסביבה כדורי יוד ב-2004.

ועדה לתאונות שכמעט קרו מאות "כמעט-תאונות" מתרחשות מדי שנה בנתב"ג. בעקבות ריבוי האירועים הבטיחותיים בתקופה האחרונה, מינה שר התחבורה שאול מופז ועדה שתדון בבטיחות התעופה בישראל. ראש הוועדה הוא האלוף במיל' עמוס לפידות. "בולדוזר" מקים ועדה מתחרה, ועדת רוזנטל, ומנסה להעביר את מסקנותיו לשר התחבורה.

רופאים מתוודים לפחות 100 בני אדם, לפי ההערכות, מתים מדי שנה בבתי חולים בישראל כתוצאה מתקלות, טעויות ורשלנות בטיפול רפואי, ומאות נוספים ניזוקים באופן חמור. "בולדוזר" מתעקש להבין מדוע כל כך קשה לרופאים לספר לנו שטעו ולבקש סליחה, ומנסה לעודד רופאים להתוודות על טעויות.

פנסיה בגיל 45 חברי כנסת לשעבר מקבלים זכויות פנסיה מופלגות והטבות מקוממות, ומנהלים מאבק כדי לשמר אותן. כ-200 חברי כנסת לשעבר וכ-100 בני זוגם מקבלים מתוך תקציב 2007 הטבות בעלות של 65.6 מיליון שקל בשנה (הסכום לא כולל את ההטבות ליו"ר הכנסת לשעבר). עלות זו זהה לעלות השנתית של השכר וההטבות השוטפות ל-120 חברי הכנסת המכהנים כיום.

חבר כנסת לשעבר שכיהן קדנציה מלאה זכאי, למשל, למימון מנוי לעיתון וטלפון לכל חייו. על פי נתוני הכנסת, הכנסת משלמת השנה 2 מיליון שקל בגין החזרי טלפון ו-336 אלף בגין מנויים לעיתונים. חברי הכנסת שהצטרפו לכנסת לפני 99' מבוטחים גם בפנסיה תקציבית. הם לא הפרישו מכספם לפנסיה - הפנסיה נקבעת מראש ויוצאת מקופת האוצר. גיל הפרישה הוא 45 בלבד (גיל הפרישה המקובל במשק הוא 67).

"בולדוזר" מתעמת עם חבר הכנסת לשעבר מודי זנדברג שפרש מהכנסת בגיל 44, והשנה - כשמלאו לו 45 - הוא התחיל לקבל פנסיה חודשית של 11,520 שקל, דמי הסתגלות של 128 אלף שקל, החזר טלפון של 8,406 שקל בשנה והחזר בגין מנוי לעיתון בסך 1,800 שקל בשנה. עד גיל 85 יקבל זנדברג, שלאחר פרישתו מהכנסת פנה לעסקים פרטיים, 10,683,192 שקל מהקופה הציבורית.

לעתים מקבלים חברי הכנסת משכורת ופנסיה מאותו מעביד. בנימין נתניהו, למשל, מקבל מהכנסת "תוספת" בסך כ-3,900 שקל בגין פנסיה, המשולמת לו לצד משכורתו כיו"ר האופוזיציה.

גם חברי כנסת שהורשעו בפלילים זכאים להטבות: גונן שגב, נעמי בלומנטל, שלמה בניזרי, מיכאל גורלבסקי, יחיאל חזן ואחרים ממשיכים לקבל, גם לאחר פרישתם, מימון לצורך שמירה על קשר עם הציבור (עיתון, טלפון וכמובן פנסיה). איציק מרדכי, שהורשע במעשים מגונים, יעלה לקופת המדינה כ-9,778,680 שקל עד גיל 85. נשיא המדינה הפורש, משה קצב, שמקבל כיום שכר חודשי של 57,278 שקל, צפוי לקבל לאחר פרישתו מיליון שקל בשנה לאחזקת לשכה, וכן חצי מיליון שקל בעבור פנסיה והחזר הוצאות טלפון. עד גיל 85 יסתכמו הוצאות אלה ב-125 מיליון שקל.

ביוזמת "בולדוזר" הגיש חבר הכנסת גלעד ארדן הצעת חוק לשלילת זכויות היתר של חברי כנסת, שרים ונשיאים שהורשעו. ההצעה עברה בקריאה טרומית וממתינה להצבעות נוספות בכנסת.