זה קורה במשפחות הכי טובות

איל ההון רופרט מרדוק קנה השבוע את חברת דאו ג'ונס, המוציאה לאור את העיתון הכלכלי החשוב ביותר בארצות הברית, "וול סטריט ג'ורנל". מרדוק שילם 5.6 מיליארד דולר תמורת החברה, באחת מעסקאות התקשורת הגדולות ביותר שנעשו.

האם העסקה הגדולה הזו היא גם עסקה מוצלחת? תלוי בשביל מי. תלוי את מי שואלים. בעיתונות הכלכלית בארצות הברית, כמו גם בישראל, הרכישה של מרדוק הוכתרה כהצלחה. האנליסטים ואנשי הכלכלה הסבירו שזה היה "פשוט בלתי נמנע". בפני "וול סטריט ג'ורנל", נכתב, עמדו שתי ברירות: להימכר או להתדרדר. במדור העסקים של הניו יורק טיימס דווח שמרדוק ינהיג בעיתון מדיניות חדשה שתיטיב עם המפרסמים, ויהפוך את העיתון ל"רלוונטי יותר" בעבור המפרסמים.

ומה עם ציבור הקוראים? את "וול סטריט ג'ורנל" קוראים מדי יום יותר מ-2 מיליון אנשים, מה שהופך אותו לעיתון השני הנפוץ ביותר בארצות הברית (USA Today עקף אותו בשנת 2003). בעידן של צהובונים, חינמונים ומבזקים, הג'ורנל הוא בין השרידים האחרונים של העיתונות כבדת-הראש.

העיתון מתאפיין בשפה עשירה, סיפורי חדשות 'קשים' וחשובים, כתבים שפזורים ברחבי העולם וסדר עדיפויות ששם את החדשות קודם לרכילות. הג'ורנל הוא העיתון היומי הגדול האחרון בארצות הברית שעדיין משתמש מדי יום בקריקטורות שחור-לבן של אישים מובילים בחדשות, במקום בתמונות. ההתמחות של העיתון, כאמור, היא בתחום העסקים, אבל לאורך השנים הוא הצמיח כתבים מצטיינים גם בתחומים אחרים, מצבא וביטחון ועד לחינוך ורווחה.

קשה לחשוב על עיתון פחות מתאים עבור רופרט מרדוק. העיתונים בבעלותו של המיליארדר האוסטרלי – החל מה'סאן' בבריטניה' ועד לניו-יורק פוסט בארצות הברית, נוקטים בגישה הפוכה לחלוטין מזו של הוול סטריט ג'ורנל. מדובר בצהובונים זולים, עם מעט טקסט והרבה תמונות, מעט כתבים והרבה אייטמים מהסוכנויות, מעט סיפורים קשים והרבה שערוריות מין. רבים חוששים שמרדוק יהפוך את הוול סטריט ג'ורנל לעיתון כזה בדיוק, ובכך יחסל מסורת עיתונאית מפוארת של עשרות שנים. מסורת שעוצבה על ידי העיתונאי והמו"ל קלרנס בארון, שקנה את הג'ורנל בתחילת המאה ה-20, ושצאצאיו (משפחת בנקרופט) החזיקו בו- עד השבוע.

אנשיו של מרדוק מנסים להרגיע את הקוראים והעיתונאים, ומבטיחים שהעיתון ישמור על אופיו. אבל לא רבים מאמינים שאכן כך יהיה. מה יהיה גורלו של וול סטריט ג'ורנל? התשובה לשאלה זו יכולה להימצא בקצה השני של ארצות הברית, במשרדי העיתון 'לוס אנג'לס טיימס'.

לוס אנג'לס טיימס הוקם בשנת 1884 על ידי איש עסקים מקומי בשם הריסון אוטיס. הקו המערכתי של העיתון, כבר בשנותיו הראשונות, היה ביקורתי ונוקשה, ללא הנחות וללא משוא פנים. בשנת 1910, לאחר שהעיתון הביע התנגדות לשביתה של איגוד עובדים גדול בלוס אנג'לס, הונחה פצצה במשרדי העיתון. 21 עובדים נהרגו, רובם עיתונאים. אותו פיצוץ רק חיזק את הגישה של העיתון, והפך ברבות השנים למיתוס מכונן של עיתונות לוחמת.

בנו החורג של אוטיס, הנרי צ'נדלר, ירש ממנו את השליטה בעיתון. צאצאי משפחת צ'נדלר החזיקו בבעלות על הלוס אנג'לס טיימס במשך קרוב ל-120 שנים. במשך התקופה הזו השתנו דברים רבים: מעיתון רפובליקני-שמרני, הפך הטיימס לאחד ממובילי הקו הליברלי בתקשורת האמריקאית. מדורים נפתחו ונסגרו, עורכים וכתבים באו והלכו, אבל דבר אחד לא השתנה: הטיימס נחשב, ובצדק, לעיתון הטוב ביותר בחוף המערבי של ארצות הברית – ואחד מהטובים ביותר במדינה כולה. הוא זכה ביותר מ-25 פרסי פוליצר.

מה שאיפשר לעיתון לשמור על מעמדו היה הכסף הרב שהשקיעה בו משפחת צ'נדלר. ארבעה דורות של המשפחה החזיקו בעיתון. כולם העניקו למערכת העיתון עצמאות עיתונאית מלאה, וראו בעיתון בראש ובראשונה עסק כלכלי – אבל לא רק. במקרים רבים, הפסיד העיתון הכנסות ממפרסמים שנפגעו מתחקיר חשוב. לא פעם ולא פעמיים קרה שגורמים בעלי כוח ושררה ניסו לפגוע בעיתון, אך המערכת זכתה לגיבוי של בעלי השליטה בעיתון – גיבוי במילים, וגם בתקציבים. המשפחה השקיעה בעיתון הון עתק.

העיתונאי ראסל בייקר פרסם לאחרונה ב-New York Review of Books מאמר גדול על גורלם של העיתונים בארצות הברית במאה ה-21. הוא סקר את ההיסטוריה של כמה עיתונים, בהם גם הלוס אנג'לס טיימס. על אוטיס צ'נדלר, ששלט בעיתון משנות השישים ועד שנות התשעים, כתב: "הוא היה מוכן להשקיע בצורה יקרה, לפעמים אפילו ראוותנית ולא הגיונית (מבחינה כלכלית, א.ת.), בעיתון – על מנת להתחרות עם הטובים שבעיתונים ".

אלא שאוטיס צ'נדלר הפסיק להיות מעורב בעיתון בשנות התשעים. גורמים אחרים במשפחה, צעירים יותר, קיבלו עליהם את האחריות, ומאסו בה מהר מאוד: עיתון, כך התברר להם, זה לא כזה עסק משתלם. יש הרבה כאב ראש, ויכוחים, המפרסמים עוברים לטלוויזיה ולאינטרנט, והעסק כולו נמצא בנסיגה. בשנות התשעים החלו מגעים למכירת העיתון לקבוצת תקשורת גדולה – גם רופרט מרדוק הביע עניין בשלב מסוים – ובסופו של דבר, בשנת 2000, נמכר העיתון לקבוצת טריביון משיקגו.

בדרך למכירה, עברה על העיתון טלטלה קשה. מאות עיתונאים ועורכים פוטרו; משרדים בערי בירה ברחבי העולם נסגרו; והעורך הראשי ג'ון קארול התפטר מתפקידו בסערה בשנת 2005, על רקע ניסיונות של ההנהלה להתערב בתכנים העיתונאיים. העיתון הלך והידרדר, קהל הקוראים שלו נמצא בירידה מתמדת, ובניסיון נואש למנוע את המשבר, החליטה לאחרונה קבוצת הטריביון למכור אותו למיליארדר סם זל.

בנאום שנשא לפני כשנה בפני עורכי עיתונים מרחבי העולם, הסביר העורך לשעבר ג'ון קארול מה לדעתו קרה ללוס אנג'לס טיימס המכובד והאהוד: "אנו עדים לתהליך של צמצום החשיבות של העיתונים בעיני מי שמחזיקים בהם. בעבר, העיתונים היו בבעלותם של אנשים מקומיים (כמו משפחת צ'נדלר) שבעיניהם היכולת של העיתון להניב רווח כספי לא הייתה המהות היחידה שלו. היום, הכסף הוא הכל. נעלמה התחושה שהעיתון צריך להוביל, שיש לו מחויבות לקהילה, שהוא בעל חשיבות לציבור... מה רוצים הבעלים הנוכחיים מהעיתונים שלהם? התשובה פשוטה מאוד: כסף".

את בעלי העיתונים החדשים – כמו חברת הטריביון שקנתה את הלוס אנג'לס טיימס, כמו רופרט מרדוק שקנה את הוול סטריט ג'ורנל – מנחה תפיסה כלכלית נפוצה של 'מינימום הוצאות, מקסימום רווחים'. מינימום הוצאות, כלומר – מינימום כתבים וצלמים בשטח. מינימום משרדים בערי בירה מעבר לים. מינימום משימות כתבות מיוחדות. מינימום עורכים, גרפיקאים, מפיקים, משכתבים, מגיהים ומתרגמים במערכת. מינימום הוצאות דפוס. לפעמים, הקיצוץ התקציבי החד אכן מביא רווח לבעלי העיתונים; ולפעמים הוא רק מעמיק את ההפסדים. מי רוצה לשלם על עיתון שמספק את המינימום?

רופרט מרדוק נוקט גם הוא בגישת המינימום-מקסימום. הגישה הזו מספקת את קוראי הצהובונים שהוא מוכר מאוסטרליה ועד ניו יורק, אבל כלל לא ברור אם היא תספק את קוראי הוול סטריט ג'ורנל, שהתרגלו לסטנדרטים האיכותיים שהעיתון הציב לעצמו ולמתחריו תחת שליטתה של משפחת בנקרופט. השינוי באופיו של העיתון יהיה איטי, אבל בלתי נמנע: מרדוק לא שילם 5.6 מיליארד דולר רק בשביל לשמור על העצמאות המערכתית ולהסתכל מהצד.

לאורך השנים רק מתארכת רשימת העיתונים הגדולים והמכובדים שננטשו על ידי 'משפחות העיתונות' המסורתיות, ונקנו על ידי חברות ענק חסרות כל זיקה לעצמאות עיתונאית. לאחר שגם הוול סטריט ג'ורנל הצטרף לרשימה, נותרו בארה"ב רק שני עיתוני איכות עם תפוצה של יותר ממיליון קוראים: וושינגטון פוסט וניו יורק טיימס. שניהם נשלטים על ידי 'משפחות עיתונות' ותיקות – משפחת גראהם (פוסט) ומשפחת סולצברגר (טיימס).

ומה לגבי העיתונות בישראל? מבין חמשת העיתונים היומיים הפועלים בישראל, רק שניים נמצאים בבעלות משפחתית ותיקה – 'הארץ' ששייך כבר שלושה דורות למשפחת שוקן, ו'ידיעות אחרונות' ששייך כבר שלושה דורות למשפחת מוזס. 'מעריב' שייך מזה 15 שנים לחברת הכשרת היישוב, ולאחרונה עולות שוב ושוב שמועות על מכירתו. 'ישראל היום' ו-'ישראלי' שייכים, לאנשי עסקים.

עמוס שוקן, מו"ל קבוצת 'הארץ', עונה בזהירות כאשר הוא נשאל אם התהליך של התפרקות מוסד 'הבעלות המשפחתית' יגיע בקרוב גם לישראל. "אפשר להגיד שבדרך כלל, מה שקורה בארצות הברית מגיע לבסוף לישראל", אמר השבוע בשיחה עם וואלה!. שוקן מודע לכך שיותר ויותר עיתונים בארצות הברית עוברים מבעלות משפחתית לבעלות תאגידית, ולדבריו, תהליך זה "משפיע בצורה רעה מאוד" על אופייה של העיתונות.

גם עיתון 'הארץ' כבר אינו שייך אך ורק למשפחת שוקן. כזכור, לפני שנה הודיעה קבוצת 'הארץ' על מכירת 25% ממניותיה לתאגיד ההוצאה לאור 'דומונט-שאוברג' מגרמניה. אולם לדברי שוקן, השותפות בין 'הארץ' לבין ההוצאה הגרמנית היא יוצאת דופן, שכן גם קבוצת 'הארץ' וגם התאגיד הגרמני נמצאים למעשה בבעלות של 'משפחת עיתונות' ותיקה.

"הם לא תאגיד עיתונות בינלאומי גדול מהסוג של חברת הטריביון", מסביר שוקן. "מדובר בהוצאה לאור שנמצאת כבר יותר מ-200 שנה בבעלות משפחת דומונט. במידה מסוימת, שיתוף הפעולה בינינו נוצר על רקע העובדה שאנחנו והם רואים עין בעין את המשמעות של בעלות משפחתית בעיתון, ומבינים את החשיבות של הדבר".

"בהרבה מקומות רואים את הבעלות המשפחתית כדבר שמאפשר לשמר את המסורת והזהות של העיתון, את האופי והרוח שלו". השאלה הגדולה, אומר שוקן, אינה זהותו של בעל העיתון, אלא האופי בו הוא רואה את העיתון. "האם הוא רואה את העיתון אך ורק מן ההיבט הכספי? האם הוא מבין שלצד העובדה שמדובר בעסק כלכלי לכל דבר, העיתון צריך גם לתת שירות אמיתי לציבור?".