ספק אם הכרזה שנתלתה על קירות מסדרונות המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל היתה זוכה לציון מכובד בתערוכת הגמר של האקדמיה לעיצוב. סתם דף 3A בשחור-לבן, ללא גרפיקה משוכללת, בלי ויז'ואל, בלי מסגרת. פשוט טקסט בגדלים שונים בפונט מרובע, מנוסח בנקודות ומסתייע בסימני קריאה.
אבל איש מהאנשים שהבחינו בכרזות שנתלו במחלקה לא התעניין בעיצוב. כולם נמשכו אל המילים: "רמטכ"ל שטעה התפטר, עוד כמה בדרך, הגיע תורך. תתפטר!
1. ראש מחלקה שלא מתעניין בסטודנטים מקומו לא כאן.
2. ראש מחלקה שאינו מעצב מקומו לא כאן.
3. ראש מחלקה נטול חזון מקומו לא כאן.
4. ראש מחלקה שחושב שהבעיה לא מתחילה אצלו מקומו לא כאן. הרדמת את המחלקה. אנחנו רוצים להתעורר! לך תתמרמר במקום אחר!". כל שם לא הופיע בפלקט, אך לכולם היה ברור כלפי מי הוא מכוון - חנוך מרמרי, ראש המחלקה.
באמנות כמו באמנות כבר אמרו שאין דבר כזה שאין דבר כזה, וכך, לפני שנתיים מונה חנוך מרמרי, לשעבר עורך עיתון "הארץ", לראשות המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. מרמרי (59) אמנם למד בשנות השבעים בבצלאל, אך לא סיים את התואר, ואת התפקיד הוא קיבל ככל הנראה בזכות קריירה ארוכה ומפוארת ככותב ועורך, בעיקר בעיתון "הארץ", כאמור, שבו שימש עורך ראשי במשך 13 שנים (1991-2004).
הכל אודות הפורטפוליו
כבר עם פרסום מינויו של מרמרי עלו תהיות בנוגע למידת התאמתו לתפקיד, במיוחד לנוכח העובדה שבמכרז התמודדו מולו מעצבים מוכרים ואמנים שעסקו בתחום. באותה נשימה הוזכרה גם החברות הטובה בין מרמרי לנשיא בצלאל, פרופ' ארנון צוקרמן. השניים מכירים עוד מהימים שבהם היה צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית ומרמרי עבד תחתיו. מאוחר יותר, בשנות השמונים, היה צוקרמן ראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ומרמרי היה מרצה בחוג.
אז על מה יצא קצפם של תלמידים במחלקה לתקשורת חזותית? השבוע, בחופשת הקיץ, רגע אחרי שהסתיימה תערוכת הבוגרים, שמחו תלמידים במחלקה, בין מאוהדיו ובין ממבקריו, לפרוק את שעל לבם, אך מסיבות מובנות אף לא אחד מהם היה מוכן להזדהות בשמו. שמותיהם ופרטיהם המלאים שמורים במערכת.
כבר בטבילת האש של מרמרי, בתחילת שנת הלימודים תשס"ו, נראה היה שמשהו לא עובד. כראש המחלקה הוא נכנס להעביר שיעור בקורס שנשא את השם "חשיבה יצירתית להעברת מסר". הסטודנטים היו טירוני המחלקה - היום הראשון, השיעור הראשון. היום, כשהם כבר מסיימים את שנתם השנייה, משחזרים סטודנטים את השיעור הזה במבוכה.
נ', שנכח בשיעור, מספר: "זה שיעור לסטודנטים שנה א' שבאו לבצלאל ללמוד מה זה עיצוב, אבל המצגת שלו היתה רחוקה מלשכנע. התמונות במצגת נראו כמו התמונות הראשונות שעולות כשמקישים בגוגל". א', סטודנט נוסף, משחזר: "יש ציפייה ממורה במחלקה לתקשורת חזותית שלפחות התמונות במצגת יהיו באיכות טובה, ולא מפוקסלות כמו שהן היו".
נ', סטודנטית נוספת במחזור, טוענת שגם בהמשך לא ניכר שיפור משמעותי באיכות השיעורים שהעביר מרמרי. "הוא לימד אותי בקורס חשיבה יצירתית להעברת מסר והוא לא ידע להעביר שיעור", אומרת נ'. "הוא ניסה לנהל את השיעור אבל לא התקדם לשום מקום".
חברתה לכיתה, ט', מוסיפה: "הוא לימד חשיבה יצירתית להעברת מסר, אבל היה הכי מרדים שיש. היינו יושבים בשיעור ולא יודעים מה לעשות עם עצמנו". מכל מקום בסוף השנה הראשונה הוחלף נושא השיעור שהעביר מרמרי, והוא עבר ללמד קורס שנושא את השם "טקסט" - נושא שבו הוא בקיא הרבה יותר.
המפגש המשמעותי הבא של הסטודנטים הטריים עם מרמרי התרחש בסוף אותה שנה. אז נתבקשו הסטודנטים להגיש תיק עבודות שנתי, פורטפוליו, שעל פיו ועל פי ממוצע הציונים נקבע מי ימשיך ומי יפסיק את לימודיו בבצלאל.
תקנון המחלקה מסביר את ההליך: "ציון הפורטפוליו הוא ציון המתייחס למכלול הישגיו של הסטודנט, על פי קריטריונים השוואתיים לשאר תלמידי השכבה. יותר משנבחנים בפורטפוליו על ההישגים עצמם, נבחנת השאלה אם על פי הישגיו בפועל הסטודנט מתאים לדרישות המחלקה, ואם נכון לו אופק התקדמות שיאפשר לו לעמוד בדרישות השנים הבאות ולסיים את הלימודים בהצלחה".
בעיה ב"אופק השנים הבאות" כנראה התגלתה אצל יותר מעשרה סטודנטים משנה א', שצוות המורים הבוחנים החליט על הדחתם מבצלאל. "לאורך השנה לא דיברו איתנו בכלל על פורטפוליו, בטח לא כזה שחורץ גורלות", מספרת מ', שהצליחה לעבור את משוכת סוף השנה הראשונה. "פתאום, חודש לפני סוף השנה, התחילו לצוץ שמועות שיש פורטפוליו, ומי שלא עובר עף. אנחנו ידענו שהפורטפוליו אמור להיות בכלל באמצע שנה ב'. מרוב שמועות פנינו למזכירה נעמה ושאלנו, 'מה קורה? מה צריך להביא?'. בסוף אמרו לנו להביא את כל העבודות וכל התרגילים שעשינו במשך השנה".
רק אחרי שסיימו את הגשת הפורטפוליו ועמדו במבחן של צוות הבודקים, גילו הסטודנטים שכל ההליך נעשה בניגוד לתקנון המחלקה, בדיוק אותו התקנון שציין בזמנו במפורש שהמבחן הזה אמור להתקיים באמצע שנה ב' ולא בסוף שנה א'.
לאחר שעובדה זו נודעה להנהלת המחלקה הוחזרו כל תלמידי שנה א' ללימודים, ובמבחן הפורטפוליו שנערך להם באמצע שנה ב' התברר ש"אופק ההתקדמות" של קבוצת הסטודנטים שהודחו חצי שנה קודם לכן השתפר פלאים. עובדה - רק סטודנטית אחת נמצאה לא מתאימה להמשיך ללמוד בבצלאל.
בעקבות המקרה העבירו חלק מתלמידי המחזור, בעילום שם, מכתב בו כתבו כי הם מרגישים שהסיבה לכך שאותה תלמידה לא עברה את הפורטפוליו אינה קשורה לרמה שהציגה בעבודותיה. "אנו מרגישים שהמניע לכך שהיא לא עברה את הפורטפוליו הוא על מנת להוות צידוק ותירוץ לקיומו של ההליך... אנו סבורים שהפורטפוליו, כמו שהוא מתנהל כיום, יוצר סביבת עבודה תחרותית, שיותר מאשר שהיא תורמת ומדרבנת להתקדמות אישית היא יוצרת תחושה של פחד, במקום תחושת מוטיבציה ודחף יצירתי".
העצומה הועברה לראשי המחלקה. "אם מודח אדם אחד מתוך מאה, בלי להיכנס לעניין האישי של הסטודנטית, זה נראה כמו כסת"ח", טוען א', סטודנט במחלקה. "יש היגיון לסלקציה וגם לסלקציה אגרסיווית, אבל להעיף אדם אחד זה נראה הכל חוץ מרצון לשמור על רמה אקדמית".
אגב, בשנה שלאחר מכן התקנון שונה וכיום הוא קובע שהפורטפוליו ייבדק כבר בסוף שנת הלימודים הראשונה כחלק מהתנאים למעבר לשנה ב'.
בוא, אמור שלום
לקראת סוף שנתם השנייה בבצלאל כונסו כל תלמידי המחלקה לתקשורת חזותית לשיחה עם ראש המחלקה. נושא השיחה היה מסלולי ההתמחות במחלקה, ומרמרי הודיע שהחל מהשנה הקרובה תיקבע מכסת סטודנטים לחמשת מסלולי ההתמחות, כך שייתכן שלא כל הסטודנטים יוכלו לבחור את התחום שבו הם מעוניינים להתמחות. עד השנה כל תלמיד יכול היה לבחור ללא מגבלה באיזה מסלול התמחות הוא מעוניין ללמוד את השנתיים שנותרו לו.
התלמיד נ': "אני באתי לבצלאל כדי ללמוד במסלול ברודקאסט (וידיאו). זה מה שאני רוצה לעשות, זאת התשוקה שלי, ופתאום אחד כמוני, שיודע כבר שנתיים לאן הוא רוצה ללכת - באים אלי לקראת סוף שנה ב' ואומרים לי שיכול להיות שלא אלך לברודקאסט אלא לאיור. ניסינו לשאול אותו, 'אם אנחנו לא מתקבלים לברודקאסט, איך תדע לאן כן לשלוח אותנו?'".
התלמידה ט' נזכרה השבוע שבאותה שיחה העלה מרמרי גם את הרעיון של הגרלה לקביעת מסלול ההתמחות. "איזה מין פתרון זה לעשות הגרלה? אדם בא ללמוד במסלול מסוים, ובאמצע השנה השנייה מחליטים לעשות לו הגרלה על המסלול שלו? לפני זמנו של מרמרי כל אחד היה מתקבל למסלול שביקש, אם לא היתה בעיה מיוחדת בציונים שלו. זה כמו תלמיד לרפואת שיניים שפתאום יעבירו אותו לרפואה כללית. אין ממש קשר בין המסלולים".
ומוסיפה התלמידה נ': "אנשים לא משלמים כל כך הרבה כסף כדי ללמוד משהו שלא מעניין אותם. הפריעה גם הצורה שבה הוא אמר את זה, כאילו אין למילה שלנו שום משקל בנושא. אחר כך ראשי המסלולים היו צריכים לעבור בכיתות ולהסביר שכנראה לא יהיה צורך בוויסות כלשהו". בסופו של דבר הדברים הסתדרו, וכל תלמיד ילמד השנה במסלול בו חשק.
אל מסיימי השנה השנייה במחלקה לתקשורת חזותית מצטרפים תלמידי שנה ד', שזה עתה הציגו את עבודות הגמר שלהם. גם להם יש מה לומר, גם אצלם הדעות חלוקות, ולהם יש מעט פרספקטיווה. את השנתיים הראשונות ללימודיהם הם עברו תחת ראש המחלקה הקודם, יוסי אוחיון.
ל', בוגר טרי של בצלאל: "בתקופת יוסי הרגישו את המחלקה, קרו כל מיני דברים. למשל, כשהייתי בשנה ב' היתה תערוכה ענקית בתל אביב בנושא קוקה קולה. תערוכה בתקציב גדול שכל העולם שמע עליה ושיוסי הרים. הוא גם המציא את מסלול הברודקאסט. הרגשנו שהוא דואג לסטודנטים. את מרמרי היו חודשים שלא ראינו".
ש', מסיים טרי נוסף: "יוסי אוחיון החזיק את המחלקה חיה. הוא שינה דברים, היתה לו אג'נדה ספציפית שאתה יכול לזהות אותה. מאז שחנוך הגיע, המחלקה ישנה. אין תחרויות, למשל. יוסי היה מכניס תחרויות מבחוץ, תחרויות עיצוב ללוגואים של חברות, דברים כאלה. זה מקשר אותך למה שקורה בחוץ, והיום זה לא קורה. היתה ביקורת גם על יוסי, הוא היה בן אדם שאפשר לא להסכים איתו, אבל חנוך עושה פחות. המחלקה ממשיכה באינרציה חופשית".
מסיימת נוספת, ת', מוסיפה: "יוסי נתן תשובות. הוא הגיע מהתחום ומרגישים את ההבדל". "יוסי אוחיון קידם את המחלקה", טוענת ש', בוגרת נוספת. "היה לו אינטרס שנופיע בכותרות, שיקרו דברים, שישמעו אותנו, שיבואו תורמים".
"כל הזמן היתה עבודה עם גורמים חיצוניים, זה משהו שיצר תקדימים. היו תחרויות עיצוב, כמו עיצוב הסמל של האגודה למען החייל, ופרויקט עם דואר ישראל, שבסופו הופץ בול למען חיילי המילואים בעיצוב המחלקה. היה גם פרויקט שהוציאו סטודנטים-מאיירים לאיזה פסטיבל בחו"ל. נכון, הוא היה קצת קריזיונר ולא סמכותי, אבל הרגשת שאפשר לבוא אליו ויש על מה לדבר".
אחת המסיימות הטריות, א', דווקא מוצאת יתרונות בהתנהלותו של מרמרי כראש המחלקה: "חנוך חושב לפני שהוא מדבר, והוא גם השתנה בשנה האחרונה. יש לו תפקיד מאוד חשוב בהגשות, והוא מרגיע את החיכוכים של האגו. הוא גם עשה שינוי חיובי במזכירות - מרגישים שהיא שלווה יותר, יש תחושה שעבודת הצוות שם השתפרה והיא יותר קורקטית".
"שיפור נוסף שהוא ביצע הוא השינויים בסגל: הוא מנסה להביא צוות צעיר יותר ועדכני, וגם לשמור את הוותיקים הטובים. הוא מעיף את המורים שאתה מרגיש שהם שם 'על תקן'. השאלה מבחינתי היא אם הוא באמצע מהלך או שהוא באמת לא רואה את הבעיות במחלקה. בעידן מהיר כמו שלנו, חנוך הוא כמו מישהו מתקופה אחרת. צריך לגייס את כל הסבלנות כדי לראות את המהלכים שלו. הוא במרחב חברתי שונה, ובגלל זה הסטודנטים מתמרמרים".
א' גם לא חושבת שיש לשים דגש רב מדי על העובדה שמרמרי אינו מעצב במקצועו. "אמנם הוא לא מעצב", היא אומרת, "אבל המחלקה כבר לא על טהרת העיצוב הגרפי, אלא מתעסקת בדרכים שונות להעברת מסר. לחנוך יש רקע בתחום והוא מעלה את רמת התכנים שמתעסקים בהם. בנוגע לדאגה לעיצוב ו'לאיך שזה נראה', את זה אפשר להשאיר לראשי המסלולים ולסגל המקצועי".
אחד המורים שלימד בזמנו של אוחיון ואחרי שנה תחת מרמרי החליט להפסיק ללמד הוא המעצב שמואל סלע. "אני התפטרתי בשנה האקדמית הקודמת, אחרי שמרמרי היה במחלקה שנה", אמר השבוע סלע. "הסיבה היתה שקיצרו את הקורס שלי, עיצוב פונט עברי, משנה שלמה לסמסטר אחד, וכיוון שאני לא יכול להעביר את הקורס שלי בפרק הזמן הזה, פרשתי".
"לא נראה שהיה שום רצון לשנות את ההחלטה, ואני לא יודע מי החליט את ההחלטה הזאת, אם זה חנוך או מישהו אחר. היו מקרים של עוד מורים שעזבו בגלל קיצור קורסים וכדומה. יוסי היה מתאים יותר לבצלאל בתפיסה הפתוחה שלו, שלי היא התאימה יותר. הוא גם התעניין יותר בטיפוגרפיה, אז מטבע הדברים הקשר איתו היה יותר טוב".
מורה אחר במחלקה, שסירב להזדהות בשמו, משמיע קול אחר: "כראש מחלקה, יש משהו בניהול של מרמרי שהוא מאוד לטעמי. יש לו יכולת לנווט בין אנשים במערכת קשה ותובענית, עם כמויות אגו מפה עד הודעה חדשה. אני שואל את עצמי אם נכון שהיה צריך בתפקיד הזה מעצב עם תפיסה יותר מקצועית, ואני לא בטוח. זאת שאלה שנשארת פתוחה, מבחינתי.
נכון שהקטע של העיצוב לא קיים, אני מודה ומתוודה - זה קושי, ובהחלט חיסרון, אבל ראיתי מעצבים סופר-דופר שהיו מנהלים מכה. היום העולם של העיצוב נורא רחב, ובכל מקרה לאדם אחד קשה להקיף אותו. לכן אולי צריך מישהו שהוא דמות אב, כמו מרמרי, שיודע לנווט את הדבר הסוער הזה".
טענה נוספת שמעלים הסטודנטים היא מה שנקרא העדר אוזן קשבת, או דלת פתוחה, אצל ראש המחלקה מרמרי. "מהשנה הראשונה כבר היה ברור שאין עם מי לדבר", אומרת מ', שעולה לשנה ג'. "הגעתי לחנוך כמה פעמים עם דברים שעלו בכיתה בכמה נושאים טכניים, דברים שעלו גם מהסטודנטים וגם מהמרצים. אפילו אספנו חתימות. ניגשתי אליו, והוא ביקש שאעביר לו את הטענות בכתב".
"העברתי מכתב, ולא נעשה שום דבר בעניין. הוא פשוט חיכה יומיים-שלושה ואמר: 'החלטתי שלא'. כל העניין של זה שאומרים 'מחלקה רדומה' הוא תחושה כללית שעוברת מהבן אדם. הוא פוטר סטודנטים בנפנופי יד ופרצופים שלא רק מורידים מכבודו, אלא מראים שהוא לא מכבד אותנו כבני אדם, ובטח שלא כסטודנטים. לי אישית זה קרה כמה פעמים".
"הוא לא בן אדם נגיש. אי-אפשר באמת לדבר איתו, וניסיתי כמה פעמים", אומרת הבוגרת הטרייה ש'. "אתה מבקש להיפגש, אז יש פגישה שעל פי רוב מסתיימת בשום דבר, ועם הזמן מבינים שלא יוצא מזה כלום. בפגישות הוא יושב, שותק ומקשיב, ואין כל כך שיח".
"לפני ההגשה שלי ניסיתי לדבר איתו על חלל התצוגה שלי, וביקשתי שהמחלקה תעזור לי עם איזה אלמנט שהיה חיוני. פניתי אליו ואמרתי לו שלא נשארה לי אגורה שחוקה, ושאני לא יכולה להוציא עוד 500 שקל על איזה אלמנט. אמרתי לו שאין לי כסף אפילו לקנות קפה, אז הוא אמר, 'אני אתן לך עשרה שקלים'".
"הוא זחוח ויהיר, ולא משנה מה אתה מנסה, תמיד אתה נתקל בהתנשאות, לא משנה מה תאמר. התחושה היא שאין עזרה או מענה או פתרון. זה היה הלך הרוח במחלקה. חנוך הוא דינוזאור. זה בן אדם שמבחינתו אנחנו שקופים. יוהרה בסגנון גאידמק - this is not a conversation".
וסטודנטית אחת ביקשה לספר רק את הסיפור הבא: "כשהייתי רואה את מרמרי במסדרון הייתי אומרת בכל פעם, 'הי, חנוך', אבל אף לא פעם הוא ענה לי. פעם אפילו הושטתי יד, אמרתי לו, 'שלום, חנוך, אני סטודנטית בשנה רביעית, נשארו לנו שלושה שבועות להכיר'. גם אז הוא ייבש אותי".
תגובת מרמרי
חנוך מרמרי סירב להתייחס בעל פה לטענות שהעלו הסטודנטים בכתבה. להלן תגובתו כפי שנמסרה על ידו בכתב:
1. הבהרתי, בתשובה לפנייתכם, כי אין הדבר יאה בעיני להתנצח עם סטודנטים תלמידי מחלקתנו מעל דפיו של עיתון. הבהרתי כי אני מוכן להתראיין על כל עניין שקשור בהוראת התקשורת החזותית, על האופן שבו אני תופס את המחלקה, ייעודיה ועתידה, ובהקשר זה גם על חלקי בניהולה.
2. אף כי אינני רואה עניין בהתנצחות פומבית עם טענות חסרות יסוד ועם טוענים חסרי פנים, סקרתי בפניכם בפירוט את שהייתי מוכן לומר לך, לציטוט, במסגרת ראיון העוסק בנושאים שלעיל.
3. לאחר שיחתנו קיבלתי בכתב רשימה בת תשעה אזכורים ובקשה לתגובה עליהם. בהנחה שהם מנוסחים כפי שהם מופיעים בכתבה, החלטתי שלא להגיב. אני סבור (כאיש מקצוע)שקוראי "העיר - כל העיר" ראויים ליותר מרכילות מרושלת וחסרת הקשר.
4. מכיוון שאני נגיש תמיד לכל אחד מתלמידי המחלקה (כולל מקורותיכם העלומים), יכול כל המעוניין - כיחיד או בקבוצה - לזמן עצמו לשיחה פתוחה איתי על כל אחת מהטענות שמועלות בכתבה.