נפלאות התבונה

בספרו החדש "אלוהים לא מרשה" חושף חנוך דאום את הניסיון הפרטי שלו לנהל קריירה תקשורתית שתייצג את המגזר ואת עמדתו הפרטית

ענת קם

"אלוהים לא מרשה", ספרו של העיתונאי ואיש ערוץ 10 חנוך דאום, ראה אור השבוע בהוצאת ידיעות אחרונות ובעריכת הקולגה יאיר לפיד. הספר חושף בין היתר את לבטיו של דאום, וניסיונו לנהל קריירה תקשורתית שבה הוא מייצג נאמנה את המגזר אליו הוא משתייך, מבלי לוותר על עמדתו הפרטית. זה לא תמיד אפשרי.

"כבר בראשית דרכי כעיתונאי בחרו לנתח באחד העיתונים המגזריים על גבי כמה עמודים את השאלה מדוע, בעצם, איני מייצג את המגזר". כותב דאום. "קראתי את הכתבה וחשתי בודד. מצד אחד היו עמיתיי החדשים, קבוצה של עיתונאים חסרי עניין אמיתי במה שאינו הם. חבורה אשר קיבלה אותי על תנאי, בגלל שהייתי נכון להם באותו רגע. ייצגתי בעיניהם סוג של אחרות שעניינה אותם, שמצאה בעיניהם חן. מן הצד השני הייתה זו חבורה של האנשים עימם גדלתי, אשר היו מאוכזבים ממני, לא הבינו מדוע איני חושב כמותם, מדוע איני משתמש בבימה לה זכיתי כדי לתת ביטוי לעמדותיהם. ואני ניצב בתווך, ילד קטן מרמת הגולן, תקוע בין שמים לארץ, בין קודש לחול, נטול עתיד או תקווה, נטול סיכוי למצוא חום ואהבה מגזרית, והכול בגלל דעותיי, או מה שחשבתי שהן דעותיי, אך במגזר חשבו שהן הדעות אשר אימצתי כדי להתקדם. כה חסר ביטחון הייתי, עד שלא נותרה בי ידיעה ברורה לגבי האמת הפנימית שלי".

כשדאום נשאל בעבר האם הוא מייצג את המגזר הדתי ענה אחרת מהיום. בעבר התכחש למחויבות ואף יצא נגדה. הוא אמר לחבריו במגזר שאינו עובד אצלם, שהוא עצמאי. בספר עולה שינוי בגישה. יש עדיין מעט דתיים בתקשורת, ואינך יכול להיות דתי בתקשורת ולהתעלם לחלוטין מציבור שלם שכמהה לכך שקולו ישמע.

אליך דאום, מה השתנה?

"אני לא מסוג העיתונאיים הדתיים או המתנחלים שמסתירים עובדת היותם כאלה. הדתיות ומקום מגוריי משחקים תפקיד בכתיבתי, לכן המחויבות שלי גדולה יותר ממה שנטיתי לחשוב בעבר. קבוצת מיעוט, בסופו של דבר, שסובלת מייצוג חסר, לא יכולה להרשות לעצמה שנציגים שלה, גם אם לא מובהקים, יתעלמו ממנה לחלוטין. מצד שני אני עיתונאי עצמאי שמעוניין לכתוב את דעותיי. ובבאלנס הזה אני נע בעבר הייתי קיצוני מאוד והקפדתי לא להתחשב בכלום, אבל השנים חולפות ואיתם מגיעה התבונה."

משהו על הספר?

"מדובר במסמך מאוד אישי ומאוד נוקב, זה ספר, בפראפרזה על דברים שאמרה רחל המשוררת, יותר משרציתי לכתוב אותו, לא יכולתי שלא. הספר מסיר את הפרוכת מעל הרבה נושאים שהציבור אליו אני שייך פחות דן בהם, ואני חושב שתרומתי תהיה אם כעת הם יעלו לדיון. זה ספר שנכתב בכאב, אבל מתוך אמונה בכך שלכל דבר יש תיקון."

מתרגש?

"אני מבועת ומפוחד, אבל הכדורים שומרים עלי. בחלק מהספר אני דן בשאלה הפסיכיאטרית, זה חלק שחשוב לי שיגיע לתודעה של אנשים שסובלים, כמוני, אבל לא מודעים לאפשרויות לפתור זאת."




טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully