עברתי קאן כדי למכור

לפני שנה וחצי הגעתי בפעם הראשונה לתערוכת MIPCOM לתוכן טלוויזיוני שבקאן. לאחר כשלושים קילומטר של צעידה בינות לדוכנים, הגעתי למסקנה ברורה: אין לי מה לעשות שם אם לא באתי למכור. אז לא כתבתי את זה. זה היה יהיר מדי. אני מרשה לעצמי לכתוב את זה עכשיו, כי זה בדיוק מה שעשיתי במיפ השנה – עזרתי לשווק וגם מכרתי לכמה וכמה טריטוריות מרכזיות בעולם את "נקמת המחוננים" שיעלה בקרוב בערוץ 10, פורמט שאני אחד משני יוצריו (היוצר הראשון הוא חברי הטוב רועי סטריקובסקי. ויצויין גם שאת שיווק הפורמט עשה במקצועיות וכשרון רבים, המפיץ הבינלאומי שלנו, אבי ארמוזה).

עבור מפתחי תוכן צעירים ואנשי טלוויזיה מתחילים, מיפ הוא סוג של יעד נכסף. אני מניח שלהיות מוקף באנשי טלוויזיה מכל העולם, ענוד בתג מוכסף או מוזהב, לשתות קפה אולה או אספרסו באחד הלאונג'ים היוקרתיים כשדרך חלונות הפאלה דה פסטיבל נשקפת הריוויריה הצרפתית, עושה הרגשה נעימה למדיי. זה כאילו שאתה לרגע איזה יזם הייטק שהולך לדפוק מליון עם השוס הבא בישראל. אז זהו, שזה לא.

"ISRAEL" כפי שיידע להגיד לך אפילו הנציג בדוכן המלאזי: "IS HARD”. במונחים עולמיים אנחנו די קטנים. אפילו קטנטנים. שוק של שבעה מיליון זה לא כסף. במיוחד עם טעם גחמתי כמו של הקהל הישראלי (ע"ע מק-רויאל) שנוטה לאבד עניין מהר יותר מאשר חתך גילאי היסודי של רוב מדינות אירופה (אולי למעט הילדים האיטלקים). למען האמת, בהרבה מאד מובנים, מעבר לזה שאנחנו קטנים, אנחנו גם לא ממש כלכליים. כי בשביל שפורמט יהיה אפקטיבי אתה צריך שהוא ירוץ לאורך זמן. וכאן, עם הגעת לעונה שלישית אתה רשום אוטומטית בפנתאון ההיסטורי של הטלוויזיה הישראלית. וזה באמת הישג מכובד. מה חבל שהוא כזה נדיר.

ישראל היא מדינה מהירה. מתלהבים כאן מהר. צורכים הרבה ריגושים ו.....רוצים את הדבר הבא. כפי שאמר לי חיים מנור "כל מה שבאנגליה הוא תוכנית, בישראל אפשר לעשות ממנו פינה בתוכנית". לפעמים זה כמעט מכעיס כמה אנשי תוכן ויוצרים טלוויזיוניים בארצות אחרות (גרמניה, צרפת, אנגליה. על אמריקה אני אפילו לא מדבר) מרוויחים מלעשות את אותה עבודה בדיוק כמו כל איש תוכן ויוצר טלוויזיוני ישראלי. אבל זה מה יש, ועם זה צריך לנצח.

אז מה חדש במיפ? האמת, כמעט כלום. טרנד הילדים היה השנה מאד פופולארי. רוב הפורמטים היו ורסיות ל"האם אתה חכם יותר מתלמיד כיתה ה" (כפי שזה נקרא במקור). בגרמניה נלחמו 6 ילדים קטנים נגד 600 מבוגרים בתוכנית אחרת הם התחרו נגד ההורים שלהם.

יוצאת הדופן, ובעיניי, גם היציאה האמיתית היחידה של מיפ השנה, הייתה kid nation האמריקאית. אמנם צריך ביצים מניירוסטה מגלוונת בשביל להרים הפקה כזאת, אבל אין ספק שלעשות "בעל זבוב" טלוויזיוני זה פריצת דרך מטורפת (היה שם רגע בטריילר שמתולתל קטין אחד דפק נאום לאומת הילדים שכמעט גרם לי לרוץ החוצה, לחפש את האפוד ולהסתער נגד כל אויבי האנושות).

בשונה משנה שעברה, ניכרה השנה מצוקה בתחום שעשועוני האולפן. היחידי שהיה לפחות מקורי היה "power of 10”, בהנחיית דרו קארי, שעשועון טריוויה שעובד על שאלות סטטיסטיקה. מהלחשושים פה שמעתי שיכול להיות שאת הפורמט הזה דווקא תזכו לראות בגרסה עברית.

טרנד חדש שמראה על מגמה נואשת משהו, אם כי משעשעת, והוא התוכניות היפניות. אין ספק שהם מטורפים, היפנים האלו, או לפחות ממש ממש אחרים. ב-"silence in the library” פשוט רואים אנשים שמענים אותם כשהם ישובים בספרייה (אני לא יודע איך עוד להגדיר תלישה של שערות מהאף והכנסת כפית ווסאבי לפה של מישהו) אבל אסור להם להשמיע צליל. בפורמט אחר, הזוי לא פחות, שנקנה להפצה על ידי framentale, צריכים מתמודדים לעבור דרך חורים בצורות שונות בקיר כשכל פעם הקיר נע לכיוונם (אתם צריכים לראות את זה בשביל להבין). קוראים לזה "hole in the wall”. בעיניי זה היה אחלה קטע ליו טיוב, אבל לא ברור היה לי איך אפשר לעשות מזה תוכנית. אבל, יכול להיות שגם את זה תראו בקרוב.

בפאנל היוקרתי של fresh tv from around the world היו גם שתי נציגויות ישראליות. האחת הייתה "נקמת המחוננים" שלנו, שייצגה את ישראל בטרנד הילדים ונחשבה לאחת הטובות שבקונספטים (אחרי kid nation, אני מודה), והשניה הייתה "מסכים" של יורם מנדל ואודי סגל, שהוצגה באופן יוצא דופן כתוכנית המתוסרטת היחידה בפאנל ועוררה עניין רב בתערוכה. כבוד ישראלי הביאה גם חברת מג'יקס שזכתה עם "40 שבועות" בפרס הסדרה הטובה ביותר לסלולר ולאינטרנט.

למצוא פורמט מצליח זה הרבה הרבה יותר קשה ממה שאתם חושבים. כדי שגוף משדר יתלהב מתכנית, ואתה צריך כלים לשכנע אותו. כלים עולמיים זה לא אומר רעיון. כלים עולמיים זה אומר הצלחה בשוק נחשב אחר (מלזיה זה לא שוק נחשב. גם קרואטיה לא. ואפילו לא פינלנד). זה אומר חוכמה אמיתית של הפקה. זה אומר אריזה גרפית, מוזיקה, תקציב, תוכנות מחשב, בייבל, לוגו ועוד כל מיני דברים שאם לא תקבל בתמורה לקניית הפורמט, זה סימן שעבדו עלייך.

הסיכויים שלך הרבה יותר טובים עם הגדולים (framentale, endemol ושות') ובדרך כלל, יגיעו אליהם מפיקים מנוסים, מקושרים וותיקים ממך שמתמחים בכך (אסף גיל וחיים מנור הם הבולטים ביותר כאן). כך שהמשחק הוא קשה. ואתה צריך להיות בעל מוניטין מוכח בארץ בשביל לעניין אותם. יותר מהכל, אתה צריך לקבוע את הפגישה מראש. מיפ היא בסופו של דבר אקט שאליו קודם הרבה פור-פליי ואחריו מתחיל הריון שסופו המיוחל זאת הפקה שוסית.

כשמדברים על מיפ, לרוב מדברים על פורמטים של תוכנית טלוויזיה ובעיקר מדברים על המכירה שלהם. כמובן שמיפ היא הרבה יותר מזה. כל העולם ומרקעו באים לפה להציג את מרכולתם. המקום הזה הוא חתיכת סופרמרקט ענק למנהלי רכש, אם הם עושים כאן עבודה טובה, יהיה להם קל יותר בחצי השנה שתעבור עד התערוכה הבאה. אבל לא באנו לדבר עליהם.

חשוב שיהיו לנו כמה שיותר הפקות מקור - תוכניות טלוויזיה שמופקת בישראל, דוברות עברית, ושבהם משתתפים ישראליים. כי אם תסקרו את המסך בחודשים האחרונים (“אחד נגד 100", “הדבר הגדול הבא", “לרדת בגדול", “מסדר זיהוי", “מונית הכסף" ואחרות) תגלו שהוא רובו מורכב מפורמטים קנויים.

על המסך אפשר וצריך להראות משמעותית יותר תכנים מקומיים שאנחנו פיתחנו. פגשתי כאן אנשים שהתעניינו ב"נקמת המחוננים", ראיתי איך חברת ההפצה של דורי מדיה מפיצה את הבשורה של "מסכים", איך הפרומו האמריקאי של "היורש" מעורר חיוך של גאווה שהכל התחיל פה בארץ, וזה באמת חימם לי מאד את הלב.

אני מאמין שזאת גם העוצמה שאנחנו יכולים וצריכים להביא למיפ. בדיוק כמו שבעולם ההייטק, היצירתיות שלנו קיבלה מוניטין בינלאומי, ומה שהמוח מייצר פה, קונה כל העולם, כך צריך להיות גם בעולם הטלוויזיה. כל מה שצריך בשביל שזה ייקרה זה שהזכיינים ישקיעו את הכסף בהפקות המקור, שמומצאות פה, ויכולות לעשות את זה בגדול במיפ בשנים הבאות. מעבר לכבוד ולציונות, זה גם יותר כלכלי, גם בשבילנו וגם בשביל העולם.