על הקיר במשרדו של חיים שריר, אחד המפיקים הוותיקים והפעילים בישראל ויו"ר איגוד המפיקים, תלוי פוסטר של סדרת הדרמה "מלנומה אהובתי", שהפיק לזכיינית רשת ב-2005. קל להיזכר במיני סדרה המרגשת, ששאבה השראה מסיפור מחלתה ומותה של אשתו של יגאל עדיקא - שהיה גם השחקן הראשי בסדרה.
מאז התיאטרון היווני, הצורך הבסיסי של הצופים הוא לראות סיפור שגורם להם להזדהות עם הרגשות של הגיבורים. ככה הם צוחקים, בוכים ומתרגשים", אומר שריר כשהוא רואה שהפוטסטר מושך תשומת לב. "היו ויהיו טרנדים: שעשעונים, ריאליטי, תוכניות ראיונות - אבל הם יישארו בצד. רק הדרמה תישאר לנצח, על אף שהחליפה צורה עם השנים".
התעניינותו של שריר בדרמה הנחתה אותו בקריירה שלו כאחד המפיקים הבולטים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל. "קודם כל אני רואה את עצמי כמפיק תוכן", אומר האיש עם הרזומה של המון סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה - ביניהם "אושר ללא גבול" ו"קרקס פלשתינה", "מילואים" ו"לא הבטחתי לך".
במשך שבע שנים מילא שריר תפקיד מרכזי ברשת - תחילה כיהן כמפיק הראשי ואחר כך כסמנכ"ל התוכן של החברה. בשביל תפקיד זה עזב את תפקידו כיו"ר איגוד המפיקים, אך לאחר שסיים את עבודתו ברשת שב לאיגוד, ומאז פברואר הוא משמש כיו"ר שלו פעם נוספת. במקביל הוא שותף לבעלות ולניהול חברת 360 עולמות תוכן, יחד עם דדי צוקר וארד תקשורת.
כיום הוא עוסק בפיתוח של ארבעה סרטי קולנוע חדשים, ונמצא בעיצומן של כמה הפקות טלוויזיה. הוא שקוע בצילומי העונה השנייה של "לא הבטחתי לך" ללוויין, ובעוד כחודש יתחיל לצלם את סדרת הדרמה "אוכלת יושביה" לרשת. בפברואר 2008 יתחילו צילומים של מיני סדרה נוספת ללוויין - עיבוד טלוויזיוני לספרו של מאיר שלו "יונה ונער".
מתבדרים ברוח
"נהניתי ברשת", אומר שריר. "זו הסיבה שתכננתי להישאר בתפקיד שנתיים, ובסופו של דבר נשארתי שבע שנים. אבל כשנה לפני המכרז הרגשתי שאני רוצה לחזור לעסוק יותר במה שאני באמת אוהב, וזה תחום הדרמה - לספר סיפורים באמצעות המדיום הקולנועי-טלוויזיוני.
"לא רציתי להיכנס למהומה של המכרז. הסדרה הראשונה שהפקתי עם חזרתי לתחום היתה 'מילואים', ומיצבתי את עצמי בענף כמי שעושה סדרות דרמה מושקעות במיוחד מבחינה רגשית".
זה לא קצת בעייתי, להביא רייטינג באמצעות עיסוק בכאב ובכי?
"אחת הבעיות היא שהמיינסטרים ושיקולי הרייטינג מכתיבים מציאות - במיוחד כשאתה מפיק של פריים-טיים. התפישה המקובלת היא שעיסוק בכאב ובקשיים לא מביא רייטינג. אני יכול להבין את המחשבה שאנשים רוצים לנוח - אבל אני מתעניין בדברים שגורמים לאנשים רגשות מעורבים: צחוק ובכי, התרגשות והזדהות עם כאב".
יש 120 מפיקים עצמאיים באיגוד שאתה היו"ר שלו. מה מאחד אותם?
"מפיק הוא יצור שחי כל הזמן עם בעיית זהות. בהכללה גסה, מצד אחד אנחנו אנשים שיוצרים פרויקטים, שצריכים ריגושים חדשים כל הזמן וזזים הלאה כשהם מסתיימים - ומצד אחר, אנחנו אנשים שמוכנים לקבל אחריות ונקשרים לפרויקטים שלנו. כנראה שלא סתם יש באיגוד יותר נשים מאשר בתחומי יזמות אחרים, על אף שזה מקצוע תובעני במיוחד לנשים עם משפחה".
מה כל כך תובעני בהפקה?
"לא פשוט לבחור חומרים, ואת האנשים שיעבדו על החומרים שאתה בוחר. בטלוויזיה זה בולט יותר מאשר בקולנוע. בקולנוע מישהו כותב תסריט, מסיים אותו, ורק אז מתחבר למפיק - ומשם מממשיכים.
בטלוויזיה התהליך מתחיל מקשר של הגוף המשדר עם המפיק, שזקוק לחומר שחסר לו ברפרטואר, והמפיק הוא זה שלוקח על עצמו את כל ההתחייבויות. הגוף המשדר יודע שהוא עומד להשקיע, למשל, מינימום מיליון דולר בסדרת דרמה, ויש לו ביד רק ניירות, שעליהם חתום האיש שמצופה ממנו שיידע מה לעשות עם הכסף. אסור לשכוח שאת הגופים האלה מחזיקים בעלי מניות.
"אני, כמפיק, מכיר טוב יותר מהכותב את הראש של הצופים, ולכן החיבור הנכון הוא בין הדמיון והיצירתיות שלו והידע והיצירתיות שלי. כך יוצרים פרויקט שיעבור את הגוף המשדר והקהל. זה התפקיד הכי מכריע, והוא נתון בידי המפיק - שחייב לשמור על מסגרת תקציבית ולפעול בתוכה הכי טוב שאפשר".
סכומי בדיחה
שוק ההפקות הקולנועיות והטלוויזיוניות בישראל מגלגל מאות מיליוני שקלים בשנה. לפי חוק הקולנוע מוקצים להפקות קולנוע כ-60 מיליון שקל בשנה, בעוד שלטלוויזיה מוקצים כ-600 מליון שקל בשנה. "לצערי", אומר שריר, "הקולנוע מתקיים מסכום שהוא בדיחה, ומזלנו שיש לנו יוצרים מוכשרים, שיוצרים דברים נפלאים, שזוכים להכרה בינלאומית, גם בכסף מועט.
"לעומת זאת, הכסף הגדול שמופנה לטלוויזיה לא מקבל את הביטוי הנכון. בערוץ 2 מנסים כל הזמן לקעקע מחויבויות שלהם למכרז. כך גם בערוץ 10, שם נהנים כבר כמה שנים מהקלות, וכל הזמן רק מוצאים דרכים להפחית מהמחויבויות שהמכרז הטיל עליהם, ושהם לקחו על עצמם. זה, כמובן, פוגע בשוק ההפקה".
היית אומר אותם דברים אם היית יושב עדיין על כיסא סמנכ"ל התוכן של רשת?
"כנראה שלא. אני מורגל במעברים חדים. הקמתי את ארגון עובדי הקולנוע ואז נהייתי יו"ר איגוד המפיקים, מה שחייב אותי לעבוד מול המפיקים. בערוץ 2 ישבתי בעמדה מסוימת, שהיום אני עומד מולה. אבל אני בהחלט יכול להזדהות עם עמדת הזכייניות. המעברים האלה לימדו אותי להבין איך פועל הצד האחר.
"בכנות? מן הסתם הייתי עושה מה שערוץ 2 עושה, אבל היום אני מסתכל על האינטרסים שלנו, המפיקים, גם אידאולוגית וגם כלכלית. יש עוגה מסוימת, נתנו לאנשים זיכיון לערוצים מסחריים, ואנחנו רוצים לקבל את חלקנו - ולא מקבלים".
לפי החוק, ההפקה החיצונית צריכה להיות בהיקף של 65% מסך ההפקות של הזכייניות. מה קורה בפועל?
"ברור שזה לא קיים. זה מתחיל בעובדה פשוטה: בעלי המניות רוצים למקסם רווחים. הם אנשי עסקים, הקשר שלהם לתוכן וליצירה קלוש, והכי חשוב להם להציג בסוף השנה את המאזן האטרקטיווי ביותר. אף אחד לא מכריח את בעלי המניות להיות שם. הם מרוויחים והרוויחו מאות מליוני שקלים - במיוחד בערוץ 2 - וגם אם הם לא מרוויחים בגדול, כנראה שיש להם סיבה טובה להיות בפנים.
"אפשר לראות החלפות ידיים של מניות גם בתקופות שהזכיין מכריז מעל כל במה שהוא לא מרוויח, ועדיין, המניות נקנות במחירים גבוהים ממחירי השוק. אנשי העסקים מייחסים לערוצי הטלוויזיה השפעה, ורוצים להיות חלק מסביבה אטרקטיבית - לא תמיד בצדק. בסופו של דבר, ההשפעה שלהם יותר נמוכה ממה שהם היו רוצים, בגלל מנגנונים שחוסמים אותם. אבל אף אחד מהם לא עושה את הדבר מטעמים ציוניים".
ומה חלקם של מנהלי הרשתות?
"האנשים שמנהלים את הרשתות הם מצוינים ומקצוענים אמיתיים. הם רוצים לעשות את הדברים הכי טוב שאפשר. אבל אנחנו חיים בחברה הישגית וקפיטליסטית. מדובר בכסף, ברייטינג, וברצון להשיג את המתחרים. הייתי נוהג כמותם, אם הייתי בתפקידם.
"המחוקק קבע ש-65% מהחומרים של ערוץ 2 ו-10 צריכים להתפזר בין מפיקים עצמאיים, כדי למזער את השליטה שיש לערוצים בתוכן ובתרבות. החקיקה נקבעה מתוך ידיעה שהערוצים האלה מכתיבים את התרבות בישראל, כמו בכל העולם.
"מה שהמחוקק קבע הוא בעצם, שאי אפשר לתת לשלושה מנכ"לים ולשלושה עורכים ראשיים להכתיב את התוכן והתרבות בעבור כולם. זה מה שקורה בפועל. המחוקק גם קבע שמפיק בודד לא יוכל לבצע יותר מ-20% מההפקה. גם זה לא מתקיים.
"המחוקק רצה גיוון, ועל זה מתנהלת כל הזמן המלחמה. הערוצים עובדים עם חברות פיקטיוויות וקוראים לזה מפיק חיצוני, ובפועל אין למפיקים האלה כוח ושליטה, כי הערוצים מתנים את ההפקה בטאלנטים שחתומים בגוף המשדר. ככה קורה שאנחנו רואים אותם פרצופים בכל התוכניות. תגידי שם של גוף משדר, ותדעי מיד מי יופיע בו.
"כתוצאה מכך, השנה קרה משהו שלא קרה קודם. המצב נעשה גרוע במידה כזו שהקמנו את מטה מאבק היוצרים, שכולל שחקנים, מפיקים, תסריטאים ובמאים. הגשנו בג"ץ נגד העניין והוא עדיין נבדק. הצלחנו גם במלחמה שלנו כשהרשות השנייה ניסתה להעביר דו"חות לא לפי התנאים שהוכתבו במכרז. אנחנו מקווים שבתקופה הקרובה יחזירו את הערוצים לתלם - בגלל ההיבטים האידאולוגיים והכלכליים".
באחרונה חתמה קשת על הסכם שלפיו תסריטאים ובמאים יקבלו עשרות אלפי דולרים בעבור יצירת סדרות טלוויזיה. לפי ההסכם, תסריטאי יקבל מינימום 10,000 דולר לפרק בדרמה שאורכה 50-35 דקות, ועל פרק בסיטקום שאורכו עד 25 דקות, יקבל 6,000 דולר. במאי יקבל 9,500 דולר בעבור דרמה שאורכה עד 50 דקות ו-10,000 דולר על פרק בסדרה דוקומנטרית.
בעקבות ההסכם של קשת עם התסריטאים והבמאים, נראה שכבר ממש לא צריך לרחם על היוצרים, ובעיקר לא על המפיקים.
"קשת לא עשתה דבר נכון, במיוחד משום שההסכם יפגע ביוצרים צעירים. נכון שיוצר ותיק ובעל קבלות צריך לקבל את הסכום הגבוה שמגיע לו, אבל כשיוצרים הסכם עםתעריף מינימום גבוה, המשעות היא שיוצרים צעירים יידחקו הצדה ולא יקבלו צ'אנס. תמוה בעיני שהתסריטאים חתמו על ההסכם הזה, כי זה גול עצמי".
הפקה משפחתית
שריר הוא איש עסוק, עסוק מאוד. לאורך הראיון הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל, ורק פעם אחת הוא עונה - לבנו. "יש לי חמישה ילדים משתי נשים", הוא מראה תמונה. "וגם נכד וכלבה. המשפחה היא ההפקה האמיתית שלי, ורק להם אני מרשה לטרטר אותי באמת. החיים המקצועיים והאישיים שלי מעורבבים לגמרי. גם בת הזוג שלי מעורבת בחיי יותר מהמקובל".
בניגוד לתפקידים אחרים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, רוב האנשים יכולים, במקרה הטוב, לנקוב בשמות של מקסימום עשרה מפיקים. למה זה קורה?
"זו בעיה מוכרת. יש הרבה מפיקים שטוענים שאף אחד לא סופר אותם. אנחנו לא חשופים, לעומת השחקנים, ולעיתונות יש חלק גדול בכך. אנחנו, בברנז'ה, יודעים שערן קולירין עשה את 'ביקור התזמורת' ונזכור את זה גם בעתיד. הצופה כבר לא יזכור את זה בעוד חודש, אבל בוודאי שיזכור ויזהה את ששון גבאי ורונית אלקבץ, השחקנים בראשיים בסרט".
לפני סיום, שולף שריר חוברת שמבוססת על מפגש עם המפיק והלורד הבריטי דייוויד פאטנם, שהפיק בין היתר את "אקספרס של חצות" וקיבל תואר אצולה על מפעלו ותרומתו לתעשיית הקולנוע באנגליה.
"הוא המודל שלי", מסביר שריר. "הדמות שלו עונה על השאלה למה כדאי להיות מפיק - למרות הקשיים ולא רק בגלל התהילה. נכון שבחלק מהזמן מתחככים בשחקנים ידועי שם ומנשקים על הלחי שחקניות יפות, אבל זה לא העיקר.
"אני מרגיש ויודע שאני עוסק בדברים מעניינים, שאני אוהב ויודע לעשות טוב. בארה"ב מרבים לדון בעניין קרדיט למפיקים. צריך שהציבור הרחב יידע על חשיבותו של המפיק. ראוי שמפיק טוב יקבל חשיפה ומקום של כבוד, בוודאי יותר משחקן סוג ז' שמופיע בטלנובלה. אני מאמין שאם נתעקש לאורך זמן ונשתמש בכלים נכונים, נגיע גם לזה".