שלום, קיטל

בכנס העיתונות הראשון של ישראל, שיתקיים בשבוע הקרוב באילת, יקבל שלום קיטל פרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים. הפרס יינתן על תרומתו לתקשורת הישראלית: 37 שנה חי ונושם קיטל את התקשורת, מאז החל כשדר בקול ישראל, וציוני הדרך שלו נהפכו מזמן לסוגיות שנלמדות בבתי הספר לתקשורת.

ולמרות זאת, הוא עדיין לא ממש מבין מדוע ניתן לו הפרס. "אני מתרגש", הוא מודה, "אבל פרס הוא תמיד דבר שמביך אותי. בחודש הבא אני חוגג 60, ואני שואל את עצמי: 'מה, עכשיו פרס על מפעל חיים?' ואז אני עונה לעצמי: 'טוב, זה מפעל חיים אחד, עכשיו אני עובר למפעל חיים אחר'".

מפעל החיים האחר שעליו מדבר קיטל הוא הפרויקט עליו הוא מתמודד בימים אלה, מכרז הרדיו האזורי על תחנת הרדיו בשרון, 100FM. קיטל הוא חלק מהקבוצה שכוללת את אורי שנער, נשיא קשת לשעבר, ואיש העסקים ליאון צימן, מבעלי מימד וערוץ המוסיקה.

בקבוצה, שכוללת גם את קבוצת צנה של זאב מוזס ואייל קן, מינו את שנער ליו"ר ואת קיטל למנכ"ל, ולפני כשבועיים הודיעו על מיזוג עם קבוצת המרכז הבינתחומי בהרצליה, שרכשה גם היא את מסמכי המכרז. עד סוף אפריל 2008 ימשיכו לשדר בעלי הזיכיון הנוכחיים, ובמאי 2008 יתחילו לשדר הזוכים החדשים במכרז.

"אני יודע על שלוש קבוצות שמתמודדות במכרז על התחנה, אבל אני לא דואג, אין מצב שלא נזכה", אומר קיטל, "לכן אני נהנה עכשיו מהחופש. בקיץ ביליתי עם משפחתי בחופשה מדהימה באיים הקריביים. פתאום היה לי זמן והכל היה נינוח ונפלא. אבל כולנו מודעים לזה שהחופש נגמר, ושבקרוב מאד אני חוזר להמולה התקשורתית".

כמי שנמצא שנים רבות בתקשורת, בוודאי יש בידך אג'נדה ורשימת טאלנטים.

"יש לנו אג'נדה, אבל נפרט אותה בספר המכרז. את רשימת האנשים אוסר המכרז לפרסם, אבל אני בא למכרז מאהבה, מהבטן. גדלתי ברדיו, ואני מאמין שהרדיו הוא עדיין כלי התקשורת הזמין ביותר, ושאפשר להחזיר אליו את תהילתו הראשונית. כל חיי ניסיתי לעשות דברים בעלי משמעות, ואם בשלב הזה של חיי אני חוזר לרדיו, זה מכיוון שאני מאמין בו".

חשבת, למשל, להביא פרסונות מקול ישראל?

"אני חושב רק על התמהיל הנכון של האנשים שיהיו בתחנה. אנשים מהשורה הראשונה, ביחד עם דמויות חדשות. זו הנוסחה לבניית כלי תקשורת איכותי עם חזון, שמחבר אליו את המאזינים.

"כשהקמנו את חברת החדשות של ערוץ 2 לא לקחנו אף אחד מהערוץ הראשון, על אף שהוא היה אז בשיא תהילתו, ושחיים יבין היה אז גדול מגישי ישראל. לא בגלל שלא הערכנו את האנשים, אלא כי רצינו לנסח שפה חדשה. הבאנו אנשים חדשים ורעננים, ורק כשהפכנו לגוף שה-DNA שלו נוסח, שיפרנו את ההרכב בעזרת כוכבים כמו אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי, שהרקורד שלהם הוכח".

כשמיקי חיימוביץ' עברה לערוץ 10, בחרת ביונית לוי כמחליפה, בחירה שהרימה הרבה גבות.

"באותה תקופה הסתכלו על זה כעל מהלך הזוי, אבל בעיני, תפקיד של איש מקצוע הוא גם לדעת ללכת על תחושות. יונית לוי היא סיפור הצלחה שמרגש אותי בכל פעם מחדש. לפעמים שואלים אם אני מתרגז כשמכנים אותה 'קרחון', ואני עונה שלא, כי יש הרבה דברים בתקשורת הישראלית שמרגיזים אותי הרבה יותר. עד כמה שידוע לי, גם יונית לא לוקחת את זה יותר מדי קשה".

את מי היית שם לידה במקום גדי סוקניק?

"אני לא רוצה להיכנס לשדה מוקשים. הדבר האחרון שדרוש עכשיו הוא, שאציץ מעבר לכתפו של אבי וייס - שעושה עבודה מצוינת כמנכ"ל חברת החדשות בפועל - ואלחש לו עצות. צריך שיהיה מגיש טוב, ואפילו האפשרות שיונית תישאר לבד, אינה מופרכת. דני קושמרו יכול להיות בחירה מצוינת, כמו גם האפשרות שיגיע מישהו חדש, ואפילו ששתי נשים יגישו, זו אופציה".

היית מעדיף מישהו חם שמזיל דמעה בשידור, או מאופק?

"השידור הראשון שלי היה ביום שבו הגיע לישראל נשיא מצרים, אנואר סאדאת המנוח. הוא נחת בישראל בדיוק לפני 30 שנה, ועד עכשיו אני זוכר את תשע המילים שאמרתי: 'ועכשיו הנשיא סאדאת על כבש המדרגות, נופף ידו לשלום', וכמה שהמלים היו לקוניות, זה היה מאד מרגש. בשידור שמרתי את ההתרגשות בבטן, כי אמרתי לעצמי שהאירוע גדול והיסטורי מדי בשביל שאקלקל אותו במלים נמלצות.

"עם זאת, אני לא מגנה אנשים שנוהגים אחרת ממני, כי אין נוסחה אחת. רצח רבין, למשל, היה אחת הנקודות המרכזיות והטראומטיות בחיים המקצועיים והאישיים שלי. הייתי בקונטרול כשהודיעו על מותו, ועמדה לידי אחת העורכות. היא שמה את הקלטות והתחילה לבכות. תפסתי את הפנים שלה בשתי ידיי, ואמרתי לה: 'עכשיו לא בוכים, עכשיו עובדים'.

"בשניות היא התעשתה והמשיכה לעבוד. והרי הבטן שלי התהפכה בזמן הזה, כל הגוף שלי בכה. רק שבאותו הרגע היינו חייבים להעביר לצופים את הרגש, האבל, העלבון והכאב, ואת זה אתה יכול לעשות רק כשאתה מנסה לשמור על ראש צלול, גם אם כל קרבייך מתהפכים, לזה קוראים מקצוענות. כשאהרלה ברנע שידר אז, הוא הזיל דמעה. מיקי חיימוביץ' ואושרת קוטלר בכו בזמן שידור, ואני לא מכתיב ולא שופט את זה, כי ביטוי לרגש יכול לבוא בכל מיני צורות. אני מאוד רגשן, אבל כשאני עובד, אני מנסה לסגור את הרגשות. כל אחד צריך לבחור את הדרך האותנטית שבה הוא מתבטא".

עד כמה האג'נדה שלך משפיעה על צורת העבודה?

"אני בעד שבכל מערכת יהיו כמה אנשים עם אג'נדה, אבל מתנגד למערכת עם אג'נדה. האג'נדה היחידה שאני מוכן לקבל היא חופש ביטוי. מערכת צריכה לאפשר לאנשים ולפרשנים להתבטא. אנשים באים ואומרים לי, שאין אובייקטיוויות בעולם. כפילוסופיה זה נכון, אבל במציאות, חייב להיות פלורליזם".

מה אתה עונה למי שטוען שהתקשורת אשמה בעלייתם או בנפילתם של אנשים?

"שהעובדות האובייקטיוויות צריכות להעלות או להוריד את האדם. אם ישבת בחדר אפוף עשן והחלטת שעכשיו אתה פוגע במישהו, זה רע מאוד. כשאמנון אברמוביץ' התקשר אלי בשבת, 8 ביולי 2006, ארבעה ימים לפני שפרצה המלחמה בלבנון, וסיפר לי שנשיא המדינה, משה קצב, התלונן אצל היועץ המשפטי לממשלה על בחורה בשם א' שמנסה לסחוט אותו, המחשבה היחידה שהנחתה אותי להעלות את זה מיד לשידור היתה רק אם הסיפור הוא נכון.

"באותו רגע לא עברה בי המחשבה אם אני מוריד או מעלה את קצב. לא היתה לי אג'נדה פוליטית, כי אחרת אסור לי להיות עיתונאי או שדר. יצאנו לשידור ראשון בסיפור מינימליסטי לגמרי. אחר כך, אם הסיפור פגע בקצב, זה קרה בגלל מה שהוא עשה ולא בגלל שישבו מועצת חכמי התקשורת והחליטו לעשות לו משהו רע".

אם היית מנכ"ל חברת החדשות בזמן שנערך הראיון השנוי במחלוקת אתו בחדשות 2, היית מאשר אותו?

"אין ספק שהיו דברים מוצלחים יותר בחדשות ערוץ 2", מודה קיטל, "אבל היתה התלהמות יתר סביב הראיון הזה - הרי כל כלי תקשורת שקצב היה מוכן לתת לו איזו הצהרה, היה לוקח. ההגדרה לא היתה נכונה, כי זה מסוג הדברים שצריכים להיות מוגדרים כתגובה ראשונה ולא כראיון, ולא היו צריכים לתת לקצב את הבמה שנתנו לו. זה לא פגע בחדשות פגיעה אנושה, אבל בערוץ השני הבינו שקרה משהו, ושאפשר לעשות דברים אחרת".

קיטל היה בין מייסדי חברת החדשות של ערוץ 2 ב-93', ושימש כמנכ"ל החברה במשך 12 שנה, עד שפרש בינואר האחרון (אבי וייס משמש כיום המנכ"ל בפועל, כשהמחליף הקבוע עדיין לא נקבע). כיום, מביט קיטל אחורה, ולבו מלא על דברים שמתרחשים בתקשורת הישראלית. עם זאת, הוא גם אינו חוסך במחמאות.

"בצד הבעיות והנגיסה במעמד העיתונאי, התקשורת הישראלית טובה כיום אלפי מונים מב-30 בינואר 1970, היום שבו נכנסתי לראשונה בשערי קול ישראל", הוא אומר. "התקשורת כיום מכוונת ומבקרת את הממסד. יש דברים שפעם לא דיברו עליהם ולא ראו אותם, וכיום כן. מאז עברנו כמה שינויים, והם לטובה.

"אני מאחל לאהוד אולמרט בריאות, ואני חושב שטוב הוא עשה כששיתף את הציבור במחלתו, מכיוון שיש לציבור זכות לדעת עליה. הבעיה מתחילה כשאנשים מבלבלים בין דעתנות לרשעות. אני לא אוהב רשעות, ויש הרבה רשעות בתקשורת הישראלית. צריך לשאול כל שאלה, ושאלות נוקבות, אבל לשמור על כללי משחק. חמורה בעיני התופעה, שיש עיתונאים שמרגישים שהם יותר חשובים מהציבור שעליו הם מדברים או מהציבור שאליו אנחנו משדרים.

"עיתונאי הוא לא טאלנט ולא סלבריטי. זה שמתעניינים במגישי החדשות, זה כנראה בלתי נמנע, אבל זה לא מה שחשוב. אולי זה ישמע פלצני, אבל אני חושב שעיתונות היא שליחות. אנחנו לא אמורים לדבר אל הברנז'ה ולא אל מקבלי ההחלטות, רק אל הציבור, וזה גם ישפיע על מקבלי ההחלטות.

"תראי מה אמרו על חדשות ערוץ 2 - איך הספידו אותם. עובדה שכבר 14 שנה הם עדיין המובילים, למרות התחרות העזה עם ערוץ 10 והעזה פחות עם ערוץ 1, והם חוצים רייטינג של 20% כל יום. למה? מכיוון שעל אף שיש להם חסרונות, היתרון העצום שלהם הוא היכולת לתקשר עם הציבור. הם כמעט ולא מפלרטטים עם הברנז'ה. הם לא רואים את עצמם כאדונים, אלא מדברים בגובה העיניים אל הציבור. הציבור לא נותן ציונים גבוהים לעיתונות בגלל היהירות, בגלל אותה רשעות".

אחת הביקורות שהושמעו נגדך היא שהטלוויזיה בזמנך נהפכה יותר פולשנית, למשל, במקרה של צילומי התקריב הקשים ממלחמת לבנון.

"אין מה לעשות, התקשורת צריכה להיות כיום יותר אינטנסיווית, אבל לא אגרסיווית. בעניין תצלומי התקריב עברנו דרך נכונה, על אף שתמיד יש טעויות. אין מקום לצילומים של נהרות דם ופנים מרוטשות. מצד שני, תפקיד כלי התקשורת הוא לספר על הכאב, ליצור את האימפקט, שיבינו שקרה פה דבר איום ונורא שאסור לסבול אותו, ולשם כך צריך להדגים אותו. הסוד הוא יד עורכת טובה, אבל תקלות תמיד קורות.

"לעולם לא אשכח את השידור החי משטח אסון המסוקים. לפתע היה קלוז-אפ על קיטבק שעליו התנוסס שמו של אחד ההרוגים, והיה לי ברור שהוריו רואים את זה בשידור חי, ועוד לא הודיעו להם על האסון. בתוך שניות הורדתי את התמונות מהמסך, נסעתי מיד למשפחה והתנצלתי. המשפחה האצילה קיבלה את ההתנצלות, אבל אני לא אשכח את זה, כי לדבר כזה אסור לקרות.

"האם זה לא יקרה יותר? אי אפשר להבטיח. אני לא משתגע על פולשנות לחיי אנשים, אבל מה לעשות שאם אתה נבחר ציבור, יש עניין ציבורי בך, ובר רפאלי לא יכולה לבוא ולטעון שהפפראצי ממררים את חייה, כשחלק מחייה נהפך, מרצונה שלה, לנחלת הציבור. במצב כזה היא לא יכולה לגלגל עיניים ולבחור מה כן יצלמו ומה לא.

"ספורט מרגש אותי, ובעיני לגיטימי לחשוף טרגדיה ספורטיווית כמו של עודד קטש, שהוא גיבור תרבות. זה לא אומר שיורדים לחייו. כך גם לגבי מנצח תזמורת או מנכ"ל של בנק, שבהחלט מעניין אותי לחשוף קצת מחייו האישיים ומהגחמות שלו. אנשים שמחזיקים בתפקיד שהעין הציבורית מתעניינת בהם, צריכים להבין את זה".

תחשוף גם גחמות של בעלי ההון ששולטים בתקשורת שלנו? אתה מסכים לעובדה שבחירת המנכ"ל הקבוע של חברת החדשות מותנה יותר מהכל בהסכמת בעלי המניות של רשת וקשת?

"תהיה זו הגזמה לטעון שהתקשורת המסחרית נשלטת בידי בעלי ההון. ב-12 השנים שהייתי מנכ"ל חברת החדשות, איש לא התערב אצלי בשום רמה, אולי כי ידעו שאתי זה לא יצליח. היתה ביקורת נגדי, וזה לגיטימי, אבל אדם שמבוסס מבחינה מקצועית, לא יחשוש מכך. כשהייתי צריך לטפל בבעלי הון, טיפלתי. מה לעשות שאם הערוץ הציבורי שלנו היה בידי בעלי ההון, מצבו היה אחר? גם במכרז לרדיו צריך חוסן פיננסי (4 מיליון שקל לפחות, י.ו.) כדי שהרשות השנייה תאשר את הבקשה. אבל בקבוצה שלנו כולנו אנשים שפרנסתם היא תקשורת, וזה בהחלט עושה את ההבדל".

למי תודה בעת קבלת הפרס?

"זה נשמע בנאלי, אבל קודם כל למשפחה שלי. לתרצה אשתי ולילדי יואב ותמר, שבלי התמיכה שלהם, לא היה לי מנוע. וכמובן שלשתי המשפחות האחרות שלי, ערוץ 2 וקול ישראל. בכל חיי הבוגרים עבדתי בשני מקומות. כי נאמנות מערכתית היא ערך עליון בעיני. אם אפשר היה לחלק את נייר הפרס לפיסות קטנות, הייתי נותן לכל אחד מהאנשים איתם עבדתי פיסה.

"אי אפשר להתקדם בלי שיש מאחוריך אנשים. אם אתה סוציומט ודואג רק לקריירה של עצמך, לא תגיע לשום מקום".