לפני שהוא היה הסבא הדואג של עופר שכטר, הוא היה הסבא הדואג של תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל. של התעשייה מצד אחד ושלנו הצופים מהצד השני. הוא לא היה סבא שרק מביא מתנות ומחייך, הוא ידע גם לנזוף, ועוד איך ידע לנזוף, בדיוק כמו שנזף בשכטר, זאת אומרת תום, כשחשב שהוא הולך לאיבוד הוא נזף שנים לפני כן במפיקיו של שכטר שחשף את ישבנו בתכנית ילדים כשחשב שהתעשייה הולכת לאיבוד.
מוסקו אלקלעי היה שחקן בנשמתו את זה כולם יודעים, ילד רעב לגירויים של החיים, עם חיוך גדול,עיניים נוגסות בהנאה ורוגז ילדותי. אבל מוסקו אלקלעי היה גם אחד האנשים הבודדים שלקחו את תפקידם כחבר מועצת הרשות השנייה ואחר כך כממלא מקום יו"ר הרשות ברצינות גמורה. הוא וויקי שירן ז"ל (חברת מועצה יקרה שהובילה מאבקים חברתיים חשובים בטלוויזיה ומחוצה לה) נסעו לנווה אילן כדי לבדוק אם שלום קיטל, מנכ"ל חדשות 2 דאז, באמת לא יכול להכניס כתוביות לרוב הכתבות המשודרות בחדשות, הם לא הצליחו להבין מפיקים שאמרו שכתוביות מלכלכות להם את הסרט או את התכנית, הם ישבו לזכייניים על האוזן, על הראש ועל הלב כדי שיוסיפו איכות למסך-לא רק שעשועונים עתירי רייטינג. הם לא התביישו מהמלה איכות והם לא חששו להלחם עליה.
הימר על הפופולאריות שלו
מוסקו אלקלעי שאני הכרתי, הקדיש שעות רבות מזמנו, ממרצו למען האידיאולוגיה שהוא האמין בה. הוא לא הסכים שימרחו אותו בסיפורי הפסד, הוא לא דמע בקלות כשראשי קשת רשת וטלעד דיברו על כך שרווחיהם נפגעים, אבל הוא נזף וכעס בקלות כשהבין שרוצים לתרגם זאת לפגיעה בתרבות הישראלית. היה לו חשוב שהטלוויזיה שלנו תהייה מגוונת, איכותית ומושקעת. הוא חשב שיש מקום לכל סוגי הז'אנרים, אבל לסוגה עלית צריך לתת מקום של כבוד וכסף, הוא חשב שכל הצופים אמורים להרגיש בבית בערוץ 2 ו-10 ולא רק הצעירים שביניהם עד גיל שלושים וחמש ולא רק דוברי עברית. הוא חשב שכתוביות שעוזרות לכבדי שמיעה יכולות רק לקשט את המסך בסובלנות שחסרה לנו בחברה, הוא חשב ולמזלנו גם עשה רבות למען זה.
לוח השידורים של שני הערוצים המסחריים שמכיל בתוכו גם הפקות מקור נהדרות, נראה ככה גם בזכותו של מוסקו אלקלעי. התקשורת, זו שמוסקו כל כך דאג לאיכותה ולתגמול ראוי לעובדיה, לא השכילה להדגיש את תרומתו זו בהספדים עליו, אנשיה העדיפו לצטט את הסלבז במשפטים כללים על דור שהולך ונעלם, אבל לא השכילו לנצל בסיקור מותו את השבחים לתרומתו הענקית לתרבות וליוצריה. בכתבות שסיקרו את טקס הפרידה שלו לא נשמעו- דבריהם של מנשה סמירה וירון רגב מהרשות השנייה ודברי חברי אמ"י שבראשו עמד בעבר- אלה שידעו לספר מעל בימת הקאמרי, כמה תודה אנחנו חייבים לאיש שהימר על הפופולאריות שלו (שלבסוף לא נפגעה), על קשריו עם ראשי התעשייה (שכולם באו ללוותו בדרכו האחרונה מתוך הערכה לפועלו) למען אידיאולוגיה. הוא עשה את זה כי היה באמת אכפת לו, הוא לא עשה את זה כדי שנגיד תודה, אבל זה לא אומר שלא מגיע לו שנגיד- תודה
הכותבת היתה בעבר ראש אגף תכניות ברשות השנייה